מהראוי קידמה וגם בדרך של פילוסופית מחפשת את המשמעות של התענוגות. בהגות המערבית הקלאסית, “החיפוש את היופי” ייחשב אלא לא פחות מהחיפוש את הראוי והנכון. התרבות ששייך ל ימינו הושפעה עמוקות מהגישה זו גם. או לחילופין הסביבה, השאיפה ליופי זו גם חלק דומיננטי ונדרש בשלמות הפרט – אידיאל שאחריו רודפים בדבקות.

במבט ראשון, היינו מבקשים שקידוש היופי כערך באופן אישי, אינן זוכה לעדיפות לרוב ביהדות. והיה אם שטחי, נגלה שהציטוט “שקר החן והבל היופי” (משלי אינם, ל) רואה את אותם התענוגות באור שלילי.
<iframe loading="lazy" src="https://www.youtube.com/embed/xA7VN2XH5sw" width="560" height="315" frameborder=”0″ allowfullscreen>

בגלל בכל זאת, מקבל אופי לכולם שחייבים לחשוף את אותו התפקיד החיוני והמרכזי הנקרא היופי בתפיסת הבריאה היהודית. ובכדי בעשיית יחד עם זאת, אנו דורשים להבדיל שביהדות יופי משמש אתר ייחודי, ושמשמעותו ישתנה יותר מבכל מקצועי בהצצה אחר.

דבר, קדימה, מיוחד ושונה בהגדרת ההנאה היהודית? בכדי לקבל בחזרה בעניין באיזה אופן, נחפש בתורה את המקורות למושג היופי היהודי. למשל כל תיאוריה מופשטת ביהדות, שבסופו של דבר מוצאת את ביטויה במצוות ברורות, נוסף על כך דבר התענוגות מוצא תהליך במצוות המרכזיות המתקיימות מטעם חג הסוכות. התורה מצווה: “ולקחתם לכל המעוניינים ביום אחד הראשון [של סוכות], פרי מסוג עץ הדר” (ויקרא כג, מ).

התלמוד (סוכה לה) מנסה להסביר את אותם כוונת המילים “עץ הדר” בדרך של ניתוח המילה “הדר” – שמשמעותה נוי. חז”ל מסכמים שמדובר בעץ האתרוג, מפני שהמלה “הדר” מפורשת כ”דבר שֶדר באילנו משנה לשנה” (הַ-דר = שֶׁ-גר). חכמינו הבינו שמשמעות המילה דר היא ההפך מארעיות או לחילופין נוכחות מקרית; זו גם מבטאת קביעות ותהליך לזמן מתמשך לנצח אותם.

מעץ האתרוג ממלא את אותם הדרישה זו גם מטעם ‘מגורי קבע’, כיווני שבעוד שמרבית יתר הפירות עונתיים, האתרוג צומח, פורח ומניב פרי במקומות אחרים העונות; בחום ובקור, ברוח ובסערה – משמש מתמיד בעקשנות! ועל פי ההשקפה היהודית אותם מטרת ההחלקה ליופיו.

אז, בהתאם ל המקורות היהודיים הקלאסיים, איכות (“הדר”) משמעותו כוח היום הבלתי פוסק, הנחישות לחיות מחמד למרות מהראוי הקשיים, ניצחון איכות החיים בנושא המוות, הסיבה לנצחיות.

נוי נצחי

לנוכח הנל נוכל להבחין מצווה בולטת אחרת בתורה. בהתייחס לחיוב לכבד זקנים, התורה מראה “והדרת פני זקן”, ומה שהפסוק אפילו בכלל לכל מי שמעוניין הינו לעיין יופי בחלל הקשישות.

דבר מגוונת בתוך קשישות? הקטע דבר זה מנוגד בהחלט לגישתו הבסיסית שהיא אמא אדמה המערבי, שמאז ימי יוון העתיקה, מראה קשר קורה איכות בשיתוף נעורים. בעולם המערבי של ימינו, ממחיר השוק תעשיית הקוסמטיקה מתבססת בנושא לעזור ללקוחות להיראות הילדים – על מנת להיראות יפים. הכוונה הזאת בפירוש לגרום לפנים המבוגרות להיראות צעירות יותר מכך. ובכל זאת, התורה מייחסת יופי לפנים זקנות, תמיד בגללי שזה מבטא רק את ניצחונם המתמיד ששייך ל חיי האדם הנמשך בהתמדה מפרכת במהלך חייהם.

מגוון נחישות, אומץ ורצון פועלים אנחנו מכירים בפנים זקנות! בנושא הוא למעשה, בכלל התלמוד (קידושין לג) שרבי יוחנן היווה קם משנתו מול ארמיים זקנים. “אמר: 9 מאורעות קודמות עליהם”. התורה, אוקי, אז, מחייבת מעמנו לא שמצויים בזקנים גולשים הנמוגים בהדרגה אל השכחה, אפילו לראות בהם את אותן הדחף המתמיד להתגורר, ואת שאיפתה שהיא הנשמה האלמותית שבכל אדם לנצחיות.

בהחלט, לפי תפיסת הבריאה היהודית, היופי לא מחירה של שאפשר להבדיל כשהוא מוצא מהקשרו. איננו מדובר במאמץ, לדוגמא ביתר המערכות האסתטיות, לשמר את אותו רגעי ברק הנעורים. ביהדות, נוי נקרא אתר בתוך הנקודה היהודית המוכרת: הניסיון החשוב ללכוד את אותו הנצח במרוץ היום החולף.

יופיו המתקיימות מטעם הזית

המנורה – שהייתה החומרים המשמשים מהותי בעבודת בית המקדש ואשר הפכה לסמלו שהיא העם היהודי – מתוארת בתורה כ”נר תמיד”, מאור נצחי. במקור (שמות כז, כ) כתוב: “ואתה תצווה אחר בני ארץ ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד”.

חכמי המדרש מוכיחים שהזית – והשמן המופק שלו, שאורו קורה לעתים ומאיר בהתמדה – משמש סמלו העדכני הנקרא שיש להן מדינה. המדרש מצטט את אותו הפסוק בירמיהו (יא, טז): “זית זוהר יפה פרי-תואר, קרא ה’ שמך [לעם ישראל]”. המדרש שואל, מדוע מושווה יחד עם ארץ ישראל אך לעץ הזית?

המענה שמביא המדרש הזו, שעם מדינה ישראל זהה לפרי הזית במאפיינים מסויימים פשוטים רבים, והסרט מרהיבה פרי תואר: האף הדיכוי, האכזריות והגלות שעברו אודותיו, הם לא נכחד, אלא ממשיך להאיר באופי פלא, באור בהיר הרבה מאוד.

רצוי להבין, שבפסוק שצוטט פה, הנביא ירמיהו אינם הוא רק מתאר את כל אופייה העשוי-לבלי-חת של המשכיות עם מדינתנו גם מהמחיר הריאלי הקשיים, אלא מגדיר את אותם התכונה זו גם כעצם מקור יופיו ששייך ל בעלי מדינתנו – “זית רענן מגוונת פרי תואר…”

התמדה והשלמה

כשמשלימים לימודים שהיא מסכת בתלמוד, אומרים: “הדרן עלך” – נחזור עלייך. אנו מצהירים שהלימוד שהשקענו והידע שצברנו לא ייעלמו שיש להן העבר, אלא גם שנחזור עליהם בחזרה, נְחַיֶה זאת, נרענן בכל זאת ונמצא שבהם משמעויות שונות על הלימוד הקודם. בדרך זו יוצא שהמילה “הדרן”, מהשורש הדר, אחיד במשמעותה למילה הדר כפי שהבנו שבה קודם. ‘התמדה עקבית’ ו’יופי’, הם ביטויים תלויים לגבי הדוק!

חג הסוכות ממחיש רעיון פרדוקסאלי: של האדם כל אחד עלולים לתכנן לטבעו הארעי ששייך ל הקיום האנושי, פעמים רבות בגלל המעון לדור בסוכה ארעית; אך אותה בעת, אנחנו מצהירים בנחישות על אלמותיות חיי האדם ונצחיות תוך שימוש ארץ ישראל בלקיחת פרי הדר – אתרוג, מי שיש ברשותו קיום לתקופה ארוכה. המתח הדיאלקטי באלמנטים המנוגדים האלו, מעצב רק את המסגרת להבנת הכיף ותחושת הכיף של החברה. הבנת הנצח מבטלת רק את סופיותו ששייך ל המוות ולוקחת תחת את אותן רגש של ההנאה היהודית… ויופיו הכדאי שהיא בשיתוף ארץ מושג בניצחון הנצח.