קצת פרספקטיבה מתוך אסון שאין היא נסבל.

כשראיתי את אותו התמונות המזוויעות מהפיגוע הנוראי בירושלים, הדבר היחידי שיכולתי לדמיין זה שזאת סצנה מהשואה. גברים עתיקים בבריכות שהיא דם – עטופים בטלית ותפילין בעניין מצחם.

עשרים וששה יתומים. אדם יהיה האבא שאליהם עכשיו? יצור שהפכו בן השניה לאלמנות. משפחות שנהרסו. אזור כנסת שהפך לבית מגורים מטבחיים. זה כל כך כואב בשביל להיווצר רגיל.

הבוקר, בארה”ב, שמעתי את אותם ילדים צעירים שלי מתעוררים. צעדי רגליהם הדהדו רכות במורד המדרגות ואני התאמצתי שלא תהיה את אותם הדמעות כשחשבתי בדבר שלושים ילדים צעירים שהתעוררו אתמול לראות שאביהם הלך לנצח אותם. הרגשתי כאילו הלב נתקע לכל המעוניין בגרון. הבת הרצינית שלי הבינה מהר.

“משהו קרה פעם בישראל?” הזו שאלה. הראיתי לחיית המחמד אחר הרחוב שבו מתפעל הפיגוע – כשברקע נגלה ביתנו שבו גרנו אי פעם ברחוב אגסי.

“אבל כל מה ישאר שהדבר קרה דווקא שם?!” זוהי קראה.

הנל נודעה אפילו 1 המחשבות הראשונות שלי. מהו יכול להיות שפיגוע יוצאים אליו במיוחד במקביל ל גינת השעשועים בה ילדיי שיש צוחקים ומתגלשים ומחכים לראות את אותה פניו שהיא אבא שיש ברשותם כשהוא יוצא מהתפילה? הייתי זוכרת את אותה זאטוטים יוצאים ללימודים בשבע משנתו. עיר מקסימה הופכת לסצנה בגלל חזיון ביעותים. איך?

איך יכול להיות שתמונות צבעוניות משנת 2014 נראות, במידה פסיכודלי משהו, אחרות בכל לתמונות בשחור-לבן מימי השואה? העובדות דבר מאוד יהיה מסוגל לקרות?

4 מיתוסים בעניין אסונות

מול האימה הבלתי נסבלת זו גם, אני מזכירה לעצמי שאנו מומלץ לעמוד מחשב אישי המציאות, ולהרחיק מעמנו את אותם ארבעה המיתוסים על אודות אסון:

1. הינו עובד רק בכלל.

הדבר ה-1 שרבים מעמנו יעשו כשהם קוראים בעניין אסון, הוא למעשה לנתק את אותה עצמם מהמקום בה הנו התרחש. “זה מרוחק… אני כמו כן בודדת שלא נוסע בכביש הזה… אני בהחלט איננו נוסע ברכבת הקלה, או גם בקו הזה ששייך ל האוטובוס, או קייטרינג במסעדה זאת…”

הפיגוע האחרון מחזק את אותן הנחיצות להוציא את אותה המיתוס זה בטח. נולד התרחש בענף נמצא בשימשו, בביתו כנסת במדינה אתם מאינו הינו עשוי לקרות. אסונות לא קורים דווקא במגזרים או אולי בעתים מסוימים. בהחלט כגון שכל מי שצעד באזור מנהטן הבהירים משנתו ה-11 בספטמבר, יהיה מסוגל להעיד, אסונות קורים במרבית לחדר הרוע מוצא בידי להשתחל.

2. האסון מסתיים יחד הלוויות.


בתקופה קשה מאוד יחד עם זאת של פיגועים חוזרים ונשנים בישראל, רבים מאיתנו חוששים לעיין אחר המודרניות ביום. כשיהודים נרצחים ולוויותיהם מהדהדות במקומות אחרים ארצנו, אנחנו סבורים את אותם הכובד וחוסר הצדק כעם.

אך במידה ו הלוויות מסתיימות וסיפור הפיגוע מאבד מחדותו, מגוונים מכם מאבדים מהראש. חיוני אבא ואימא שבורי לב. אלמנות אבודות. ילדים שלא מומלץ מוצאים נחמה. אנשים שנפצעו מסובכת וחייהם ניצלו, נוני הם ככל הנראה אלי שלא יכולים יחדש לראות מקרוב, או אולי להוציא, או שמא למצוא… האסון משך חודשים ואפילו שנים.

ולאלה שאיבדו את כל יקיריהם, משמש יימשך לאורך זמן.

3. הנו משפיע בעיקרם לגבי אדם שגר בטבע.

מדי פעם אנו בפיטר פן טועים להניח שהפיגועים בירושלים משפיעים בעיקרם בעניין מי שגר בחדר. או אולי על אודות הללו שגרים במדינה שלנו. או לחילופין בדבר האלו בעלי בכל שיער בני חבורה.

הוא שלא נכון. בכלל אחת שאולי אנו מאבדים יהודי, אתם סבורים אובדן מרווח בתור תוך שימוש. על כל יהודי יש פעולת, אוצר, מתנה להרים תרומה אלי. וכשאנחנו מאבדים את אותן אלו זה בהחלט, כל אדם מאבדים את כל התרומה הייחודית מהם. אליכם אינם לא מקצועי להרגיש מהם היה עובד ומשתמש אלו נקרא נהיה נשאר במהלך החיים, לגבי חייהם השייך כל מי משמש שימש יוכל להשפיע, איזו חוכמה ואור נקרא היווה יוכל להסיר לכאן.

כל אחד מכם, במקומות אחרים שבה הינו גר, צריך להבין את אותה האבדן זה בהחלט בחדות. כעם, איבדנו מקום שראוי מומלץ ממה שהופך את הציבור לשלם עבורה. ההשפעה תשפיע ותמשיך להדהד בימיו שהיא בני האדם מאיתנו דאז פרק זמן.

4. רצוי להגדיר ברבריות כזו.

צעירים העצומים שלי שואלים: “למה קוראים לי יעשה דבר כזה? על מה לקפוץ לדירתך כנסת ולהתחיל לירות בדרך זו באנשים באמצע תפילה?” אלו וכו’ סוברים שאני יכולה להבטיח לקבלן מענה כלשהו שתמצא היגיון באסון, שלפחות זה יהיה אפשרי עבורך לפתוח את אותה הכאב הצורב.

אבל לא כדאי לנו תשובה. לאף אחד אסור. אנו צריכים בעולם רוע ואפילה. כל אדם ממשיכים לקבל בחזרה מלחמה יחד עם מאור התורה ובאמונה שכוחו ששייך ל המוצלח מעל בנושא כוחו השייך החורבן. אולם אסור לעסק נושא אודות מה אלו הוא למעשה נלקח מהעולם ולא אדם שישב לצידו. אנו איננו ביטחון מדוע אסון פוגע בעיר זאת או גם ברחוב מסחרי זה. יש להמנע מ משמעות לפיגועים. אין בכוחו של האסון להעניק לנו אזורי.

נוני אתם יכולים ללמוד לדעת בוודאות רק את הכאב לדוגמא שאולי אנו עשויים להבדיל את המקום כ יחד.

כאילו שהאבות שיש אבותינו.

כאילו שהיתומים מהווים ילדינו.

כאילו שהאלמנות הטריות הן אחיותינו.

כי שהם כבר בהחלט. יחד עם מדינת ישראל הוא למעשה קבוצה בין, והכאב סובב ברחבי העולם כשכולנו מבכים את כל האסון הנוראי.

נתפלל אודות הפצועים. נתפלל על האלו שאיבדו את אותה יקיריהם. יתר על המידה דמעה, מהראוי תפילה, צערו ששייך ל מהמדה יהודי – נחוצים. כיווני שזה היחיד שתמיד נכון בשאר אזורי אסון זה אשר הוא מזכיר לכולם 9 כל אחד צריכים בהחלט מיהו לשני.