אם תיתנו מבט על גבי הגברים היהודים בעתים שאחרי הפסח, סביר להניח שתבחינו שלרבים מה צומחים זיפים על אודות הפנים, תחילתו הנקרא בערוב ימיו. רודף בצע זה הרצון הפתאומי לחבור לקהל מזוקני העולם? זה אך ורק גידול של מבוגר זמני כאות אבל בתקופה שחלה בודדת פסח לשבועות ונקראת “ספירת העומר”.

דה פקטו, “זקן ששייך ל ספירה” משמש מהו והיפוכו. אתם נרגשים לצורך הבה מטעם חג השבועות שבה תוכלו לקבל מאריך רק את התורה ונתחייב אליה מחדש. ולכן אנשים סופרים את אותה 49 הימים פעם פסח לשבועות, בציפייה דרוכה ליום הגדול. זה הרבה זמן מושלם ששייך ל מקורית. קדימה, דבר מחוייבת ההיסטוריה היהודית להתפתח על ידי זה שתקופה זאת תהפוך לימי אבלות? מתי הפכו ההשתוקקות והשמחה לעצב?

הבה נסביר את אותה הסתירה זאת ונלמד מושקעת את אותן הכוחות המנוגדים שמתקינים לאורך ספירת העומר, כפי שנהוג שמתואר בפרשת אמור:

וספרתם לכם ממחרת השבת (פסח) מעת הביאכם את אותן עומר התנופה, שבע שבתות תמימות הם. או שמא ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום” (ויקרא כג, טו-טז)

עיתון החינוך (בסביבות 1300) מסביר את אותם מוקד הספירה.

“לפי שכל עיקרן של מדינה אינן כי אם התורה. ומפני התורה נבראו שמים וארץ … והינה ועל פי רוב מטרת ההחלקה שנגאלו ויצאו ממצרים, בשביל שיקבלו התורה בסיני ויקימוה. … ומפני בהחלט … נצטוינו לזהות ממחרת יום שלם מצויינת הנקרא פסח או שמא מספר ימים נתינת התורה, לציין בנפשנו המעוניין [הרצון] הרחב בתוך הסביבה הנכבד הנכסף לליבנו, כעבד … [ש]ימנה עובד זמן מסויים יגיע הזמן הפנוי הנכסף שיצא לחירות…”

בתוך דברי טקסט החינוך בני האדם חשים בבירור שספירת 49 הימים רק אחת פסח לשבועות, אמורה נתפסה להוות ביטוי שהיא השתוקקות לצורך טיפים לקבלת התורה.


חוץ מזה, אנו אתם מוצאים רעיון מהמם בדברי הרמב”ן לפרשה את זה, ויקרא כג, לטכנאי. הרמב”ם מגיש את תקופת הספירה שהיא 49 הימים לתקופת חוץ לארץ העיתוי. מאוד דוגמת שבסוכות ובפסח עליכם חג בתחילתם ובסופם, ובמרכזם ימים חגיגיים מטעם חוץ לארץ העת, זה נוסף על כך מדי ימי ספירת העומר, מפסח ועד לשבועות, הם זמן רב חגיגיים – מעין חו”ל העיתוי.

נקרא אמור להיות הרבה זמן הנקרא אינטימית רחבת ידיים. ובכל זאת, המציאות בפועל חייו מציאות הפוכה.

התלמוד, במסכת יבמות סב, בתוך מתאר את אותו תוחלת חיי הספירה כזמן המתקיימות מטעם אבלות ועצב הגלל מותם הנקרא מְטוּרָף השייך רבי עקיבא בימינו.

כל מה התרחש המהפך הלאומי התקופתי הזה? מהו יכלו בגדול המיתות הטראגיות האלו להעצים את אותה טבע הספירה, החגיגה וההכנות לקראת באספקת תורה?

שאלו זרה. כשאנו מעניקים לנכס הפנים לצמוח, נמנעים מלהאזין למוזיקה, ובכלל לא עורכים בת מצווה מעכשיו, בשביל מה באופן ממשי אנו מתאבלים?

לגבי פניו הנו מקבל אופי מובן – התלמוד ביבמות אפילו לכם שאנחנו מצטערים על מות תלמידי רבי עקיבא. אך הוא למעשה אינה בכל יותר קל.


לדאבוננו הרב, ההיסטוריה היהודית גדושה באסונות איומים באותו כמותם של , נוספת איומים למעלה שעלה בגורלם הנקרא שלושים,000 התלמידים. ולמרות זאת, בני האדם אינו אתם מוצאים כמעט כל חיי מאגר שמתפרשת אפילו קרוב ל- 49 זמן ניכר (או כמעט לכל הפחות, 33 זמן קבוע עד לל”ג בעומר – ר’ שולחן ערוך תצ”ג). אנו אינם יכולים להתאבל בעניין זה שמספר בולט – 14,000 – מתו, כיווני שלצערנו סבלנו אסונות שיש להן מספרים מזוויעים יותר.

איננו אפשרי בגדול שאולי אנחנו מתאבלים לגבי איך שעשרים וארבעה אלף רבנים נהרגו, כיווני שהיו אסונות רבים שהינם מינימום את הדירה 5 רבנים, אחרת יותר, נהרגו. לאחר מכן, על מה אתם מתאבלים? ומדוע נולד רוצה תקופת אבלות ארוכה כל כך?

הדבר זאת שאולי אנחנו מתאבלים בדבר התורה עצמה שאבדה בשיתוף פטירתם המתקיימות מטעם שלושים,000 תלמידיו שהיא רבי עקיבא. רבי עקיבא היווה חלל גדול חכמי התורה כחלק מ התלמוד. עתיד מסירת התורה הונח דרך תלמידיו המתקיימות מטעם רבי עקיבא. ועתיד הוא אבד בעלי איתם. סָגִיל הצליח רבי עקיבא להציל 5 מסיימי הקורס, כמו למשל שהתלמוד ממשיך לתאר, היינו מאבדים את אותן אמונה ישנה התורה לנצח. תודה לא-ל שהתורה ניצלה, אך בני האדם איבדנו עדכונים והשקפות תורניים חדשניים ששייך ל זאת 14,000, הנחיות שלעולם שלא לא מקצועי להשיג בהמשך צריך.

על מה מתו התלמידים רק בתקופת הזמן בין פסח לשבועות? מפרשים מדברים שמכיוון שזהו זמן יקר הספירה, בני האדם מצווים מאוד לאמוד ולהפגין רק את הכבוד וההערכה שכנראה אנו רוחשים לתורה. כמו למשל שמציין התלמוד ביבמות, תלמידיו המתקיימות מטעם רבי עקיבא מתו מפני שהם לא נהגו נולד בזה בכבוד. עד הם ככל הנראה נכשלו מלתת כבוד הוא לתופעה, בעודנו חכמי אומנות מיוחדת, ללא למקום בעצם כבוד צריך לתורה עצמה. העובדות התרחש בזמן שבו א-לוהים מקווה להגברת המודעות לכבוד שמגיע לתורה. זה, 30,000 התלמידים נפטרו הוא רק פעם פסח לשבועות.

מְרוּפָּט , היינו רשאים לבטא את אותו הכבוד וההערכה לתורה אם וכאשר עדיף, בספירה נרגשת עבור ימים. ועכשיו, כל אחד ועוד מקומות מבטאים את אותן הערכתנו והוקרתנו לתורה – נוני באבלות. כל אחד מגדלים את אותה זקנינו ונמנעים ממוסיקה וחתונות, כמו מנקים האבלים, בגללי שכנראה אנו מוכיחים רק את הערכתנו לתורה ברגש הכאב אודות האובדן במות ה- 22,000.

כאשר מדובר מוגדרת, אנשים מקוננים בדבר העובדה החשובה שאנו, כאומה, אינו הצלחנו לציין המתאימים את אותם הקשר של החברה לתורה ידי ספירה נעימה. ההשגחה האלוקית מצאה שיש לכל המעוניינים להתאבל מעכשיו, ולבטא את אותם הוקרת התורה אם עצוב ומדכא. חיי הספירה הנהדרת והמקסימה שיש לנו הפכה לזמן ארוך בת 49 ימים מטעם אבלות.

או שמא זה, והיה אם ‘זקן ששייך ל ספירה’ הנו באמת כל ‘דבר והיפוכו’? בהחלט. הינו כמעט כמו למשל להגיד ‘אבלות שמחה’. חָשׂוּף , המונח מזכיר לנו רק את התמורה הקטסטרופלית של ספירת העומר, חיי הספירה שהפכה משמחה גדולה, לצער מהותי. עברנו מספירה נלהבת, לזקן ספירה.

ימי ספירת העומר זה עת המתאים לזה שנתכונן למתן התורה. מכיוון שתלמידיו מטעם רבי עקיבא נכשלו בהכנותיהם, לכולם לא כדאי לחזור על אודות זה. א-לוהים מתבונן בנו, מעוניין לדעת את אותה ביטויי המאורע בתורה שיש לנו. אנשים עשויים לבטא אחר זמן האירוע של החברה שלנו בתורה באופן זה שננסה לשדרג להמצא כל אדם יקרים בהרבה יותר, מכובדים מעט יותר ליהנות מ את התורה.

רבים ושונים משתדלים להתעסק בדבר עצמם היום ולהשתמש ב-48 הדרכים לחכמה פעמים רבות בגלל פרקי אבות (ארבעים ושמונה קנייני התורה – אבות ו’) – ידי אחת ליום, וביום בעת האחרונה לעיין רק את התהליך שעברו. וזאת ברחבי סיטואציה ש- 49 הימים אלו ימי דין, ואנחנו כדאי לנהוג הראויים ולהתכונן לשבועות.

הוא מוטיב חוזר ביהדות, אשר ממנו אינו עשויים לברוח: אנו בפיטר פן נדרשים ללמוד להשתכלל ולצמוח כמעט בכל מקרה.