בין השנים 1827, גזר הצאר ניקולאי את אותן צו הגיוס, המתעניין לגיוסם ששייך ל נערים יהודיים בגילאים בתוך 12 ל-25 לשירות צבאי שנמשך 25(!) שנה. נערים לאתר , מילה שנגזרה מהמונח ‘קנטון’ – מחנה צבאי – שאליו צריכים להיות נשלחו. מגויסים מתחת לגיל 18 נשלחו להתלמד במוסדות להכשרה צבאית, או אולי שהגיעו לגיל המוצלח לחבור מאורגנת לצבא. 25 שנות התהליך נמנו מגיל 18, אפילו או שמא בילו המגויסים תיכף דורות במוסדות צבאיים לפני שעלו לגיל הנו.

הצאר ניקולאי חיזק את המערכת הקנטוניסטית והשתמש אותה בשביל ליעד את אותן צאצאים היהודיים לשמד, כשהטבלתם לנצרות עשויה בליבם מעייניו. מאף משפחה אתנית יוצאת דופן ברוסיה שלא ציפו לשרת בהיותו בן צעיר כל כך, ובנוסף גם משפחה אחר של מגויסים איננו סבלה באותה מספר. ניקולאי נכתב ע”י במזכר סודי: “הרווח הגורם היחיד שמושג מגיוס בני העם היהיודי זה הוודאות שזה יניע את זה בשיטת היעילה מאוד להמיר רק את דתם.” ההיסטוריון סימון דובנוב היוצר, “המחנה נעשה אמור לשמש בית ספר, אם בגדול חדר חרושת, לבניית דור הטוב ביותר המתקיימות מטעם יהודים בלתי-יהודיים, שיהפכו לרוסים לחלוטין, ואם רצוי – לנוצרים.”

במהלך שלטונו השייך ניקולאי הבכור, נלקחו 60,000 יהודים לערך, ומתוכם כ-50,000 צעירים, מבתיהם ומשפחותיהם לשירות, וגויסו לצבא הרוסי. בנושא הנערים, שגדלו בכפרים יהודיים מאמינים, הופעלו כל אזעקות הלחץ המצויים, הכולל עינויים, בשביל שיסכימו להיטבל לנצרות. מגוונים התנגדו, וכמה כמו כן הצליחו לשמור בנושא זהותם היהודית. קשה מאוד לתאר מהו מאוד נעשה מאבקם.

אפי’ החלק החשוב הנקרא הזאטוטים שמצאו דרך לחמוק מגיוס, גזירת הגיוס עמדה בעינה והושתה על בני האדם בטכניקה שהיא מכסות. נודעה יחד עם זאת חובת הקהל לדאוג למילוי מכסת הגיוס הממשלתית ברחבי הרבה זמן. הקהל נהיה, קדימה, תחת מתח למשקוף בולט, ועמדה בפניו דילמה מוסרית איומה. או גם אינם ישלחו די מגויסים בשביל למלא את אותו המכסה, הממשלה תעניש את הקהילות היהודיות דרכי כואבות, כמו למשל: העלאת מכסת המגויסים! מהם נודעה השיטה הכי לא ממש מזיקה למלא אחר מכסות הקהילה? האם עליהם לשגר את אותה הגברים האורחים הצעירים הנשואים, שבקושי מלאו למקום עשרים והם תיכף הורים האחראים בנושא אישה וילדים – להימצא קנטוניסטים?


מחכה מול ההתלבטות הכואבת, בחר הקהל לפרקים קרובות לגייס רק את הילדים המוזמנים באופן ספציפי, מהסיבה שעדיין יש להמנע מ איש שתלוי שהינם. אסור נחיצות לשים דגש, שהגישה זוהי לא סיפקה תשובה קל, ואף קבוצה לא הייתה מוסרת מרצונה את אותן בנה לצבא. ולכן, ייסד הקהל רק את התפקיד של “חאפר” (חוטף). הקהל שילם כסף לחאפר על כל ילד שהוא חטף והביא לצבא, בכדי למצוא את אותה המכסה שהוטלה בנושא הקהילה. חאפרים יהודיים, שהכירו את השפה המקומית ואת המנהגים, שיש היעילים באופן ספציפי באיתור ילדים וחטיפתם.

תחולת החיים של 26 התקופה הזו גרמה את כל הקהילה היהודית לסיטואציה השייך היסטריה מוחלטת. הורים האחראים חיו בפחד מתמיד שילדיהם יהיו הבאים למלא את מכסת הצאר. ילד הינו יוכל להיחטף מכל אזור, בכל זמן. כאשר קרה ילד ללימודיו ביום, הוריהם שלא ידעו כיצד עד פעם אחת ירכשו לראותו מהתחלה.


סיפורו השייך קנטוניסט

בין השנים 1853, כשהיה ארץ איצקוביץ’ בן שבע, עברה משפחתו לעיר פלוצק במחוז וייטבסק. אלו הצליחו בקושי לקרות למחייתם. אמו שהיא ארץ ישראל שלחה רק את אחיו בן ה-12 להתגורר בסקטור את אותו, בטוח יותר מסכנת הגיוס. ארץ ואחותו בת התשע נשארו בביתכם שיש להן אמם.

באחד הבקרים באוקטובר, פרצו 3 חאפרים לקבלן, קשרו רק את ארץ בחבל ולקחו את הדבר עמם. צעקותיה ובכיותיה הנקרא אמו נפלו אודות אוזניים ערלות. איצקוביץ’ נלקח לדירתך שהכיל מגוון מאות הילדים חטופים. חֲרִישִׁי שמרו אודותיהם בלוח במהלך איזה סכום ימים, ואמו מטעם מדינת ישראל וקרוביו יכלו לבקרו בתוכו.

מספר שבועות בהמשך, נלקחו ילדים צעירים ללשכת הגיוס, בלוח ‘חוילו’ ונמסרו לקצין צבא. מהווים הועברו אם זמני לצריפים צבאים וקיבלו מדים: בגדים תחתונים, מעיל בעל חשיבות עליונה, מעיל צמר-כבשים ומגפיים (אף אינם אחד מהם במקרה המתאימה), ותרמיל עור סקי בתוכה יכולים לאחסן את כל חפציהם.

שבועיים מעתה והלאה משודר איצקוביץ’ עם פלוגה של ילדים קטנים, לגדוד. חמישה זאטוטים אם הרבה יותר הועלו מרב בודדת מהעגלות בשיירה הארוכה. באותו עת נפרדו בכלל הקנטוניסטים לשלום מגדלי משפחותיהם – לאורך זמן. ממחיר השוק תל אביב באה להיפרד מה, צאצאים וכך גם אבא או אימא צרחו ובכו נוראות. למעשה לא לפני שנסעו כמה קילומטרים, עדיין שמעו איצקוביץ’ וחבריו למסע את כל בכיות קרוביהם.

העגלות נסעו עד לשעת שעות הערב, ואז באו הנערים לכפר והועברו למגורים באתרים קרים שרצפתם מלוכלכת. ידיהם ורגליהם שימשו נוקשות מרכז. לא יכלו להוריד אחר תרמיליהם, מכיוון שלא היוו אמורים להסביר את אותן הכפתורים. או שמא מהווים בכו, שיש מכים זה. מגוונים חלו ומתו לצורך שהגיעו ליעד השני שיש ברשותם, פטרסבורג.

מפטרסבורג אולצו איצקוביץ’ ופלוגתו לצעוד עד לעיר הסיבירית ארכאנגלסק. הצעדה נמשכה מנובמבר 1853 או שרה 1854! מומחיות שיגרה הכו את אותן צאצאים והציקו לדירה. שונים איך נפטרו, והדרך נזרעה עָצוּם . לסיכום, הם ככל הנראה נכנסו ל”ארץ המובטחת”, ארכאנגלסק. הקצינים הביאו את אותם זאטוטים לבניין שהיה מאוכלס תיכף בקנטוניסטים נעבר לכך.


בארכאנגלסק, חיו איצקוביץ’ ויתר יחידתו עבודה הנקרא עינויים וסבל נוראי. הכאות ולחץ להמיר את כל הדת נמשכו כל חייו. באופן מעשי לא לפני שלקה איצקוביץ’ במחלת הסרת משקפיים, בעט במדינה החייל הממונה.

חייל את אותן שהיה אחראי מאוד לגבי איצקוביץ’ ופלוגתו, נעשה יהודי מומר שנקרא יבגרף ואסיליביץ’ גולביץ’, שהיה “בנו המאומץ” של מפקד הגדוד, דיאקונוב. בביקורת הראשונית הנקרא הפלוגה, נשבע דיאקונוב לגדוד שכל עוד הוא למעשה לייב, כל מי קרה מהגדוד דבר זה יהודי. גולביץ’ השתדל למלא את אותם משאלתו-שבועתו ששייך ל “אביו”.

עכשיו טוב על המידה לפני, באומדן מחירי בשעה תשע, נעשה גולביץ’ נשכב במיטתו, קורא למספר נערים, ומצווה על גביהם לכרוע לצידו. הרי היה מנסה לשכנע את כל ילדים, עם הצגת שאלות מהתנ”ך, שהיהודים חיוניות בטעות. לסוף דבר נעשה מצריך מהילדים לתת את אותה הסכמתם לטבול לנצרות. אם לא, היווה מאיים אודותיהם, אלו ייענשו. גולביץ’ הרשה לנערים שנכנעו ללכת לישון. למחרת היו נותנים לדירה מדים וחתיכת לחם זרה. הסרבנים, לעומת זאת, הוחזקו לגבי ברכיהם לצד המיטה מאוד הלילה. למחרת היוו מתכוונים במיטה בלי לחם והיו מצליפים שבם ומתעללים בתוכם כמעט בכל תירוץ שהוא.

התנגדות להמרת הדת

הקנטוניסטים ההורים יותר מכך, בגילאי 12 אם 15, עונו תוך כדי עידנים ארוכות במיוחד. הצליפו וחבטו שבהם בכל חזק, עד שרבים דבר מתו מפצעיהם. בתנאים האלו, מובן מאליו שרוב צאצאים איננו הצליחו לשכור בסיסו של זמן יקר. לסיכום פסוקו של עניין מהווים נכנעו והסכימו, יוצא דופן לרצונם, להמיר את אותם דתם.

נער אחד עמד במריו. משנתם היוו משכיבים את החפץ על אודות ספסל ומצליפים בתוכה לפחות 100 מכות שוט, שהותירו את החפץ מדמם ומתגולל בכאב. אחרי ממחיר השוק סדרת הצלפות כזאת, הוא נהיה משוגר למרפאה, בטבע שימשו מטפלים שבו, ולאחר זמן יקר לא ארוך מכים אודותיו שוב. נולד ספג את כל ההתעללות, איננו בכה והוא לא נכנע.

בגדול לאחר המרת הדת הכפויה שאיתם לנצרות, המשיכו איצקוביץ’ וחבריו הקנטוניסטים לסבול גידופים והשפלות. יהודי מומר שהיה מתווכח בעלי חבר נוצרי היווה עוד שומע את הלימודים “פרחטיי ייבריי!” (יהודי מגעיל). מזמן לזמן אלו שיש מוסיפים “יהודי שהוטבל נולד כמו זאב שקיבל אוכל!” יחד עם זאת, ההקנטות מסוג זה הזכירו לישראל הצעיר את זהותו היהודית, וחיזקו אחר החלטתו הפנימית להישאר יהודי. הינו נשבע למצוא הצדק ולהשיב לעצמו את אותם הזכות להתגורר כיהודי – שאין בהם להבטיח לפחד להניא את השיער מכך.

מהמחיר הריאלי שנה אחת בחודש מאי, זה הזמן צו מפרשבורג להזמין משלוח את אותן הקנטוניסטים שמלאו לקבלן 18 שנים להרשם בתוך כוחות השדה הרגילים. בין השנים 1854 נשלחו הנערים שבאו לישראל לגיל הוא, הכולל אילו מפלוגתו השייך איצקוביץ’, לפטרבורג, שם חולקו ליחידות מגוונות.

כאשר באה קבוצתו של איצקוביץ’, זוהי עברה מסדר אימפריאלי בנוכחות הצאר. כחלק מהתשאול הקונבנציונלי, קבעו אנשים רבים מחברי הקבוצה להתלונן אודות שאילצו אותם להמיר את כל דתם לנצרות. יכולים להיות השתכרו אותם באומץ רחב, כיווני שדבר זה נמכר בשם יהיה מסוגל לסכן רק את היום. בגלל מכך, מאוד הפלוגה הושמה במעצר, וכולם נידונו לרוץ בתבנית שורת מלקים בת 3,000 אשת – עונש מוות ודאִי.

לאחר מותו השייך הצאר ניקולאי המרכזי, בפברואר 1855, ביטל הצאר האפשרי, אלכסנדר, את כל העונש ליתר הפלוגה, ורק בדבר מסוג זה שהתלוננו בעצם נגזר בעשיית לגדודי שמירה בסיביר.

עת מהיר בעתיד הקרוב, מצא את מותו הקולונל דיאקונוב והיה אם פתאומי. קבורתו של דיאקונוב בכפור העז של דצמבר הותירה את הנערים לאורך שעתיים במקום לא מוצל. גופם התקשח מהקור, אך עם זאת, היווה זה עבורם ימים חג מהנה.

במקום הצאר אלכסנדר הבא, השתפר הנעשה במידת הדבר. בשנת 1856 נולד הוציא צו שבה אסר את כל גיוסם מסוג ילדים יהודים בתור קנטוניסטים. יחד עם זמן יקר מועט התקבל צו שכל צאצאים בגדודי הקנטוניסטים ישוחררו. עם זאת, ממש לא הותר לזאטוטים בני העם היהיודי לחזור לסטאטוס הקודם שבבעלותם כיהודים. הפקודה שהתייחסה אליו קבעה שהקנטוניסטים אבא או אימא יותר מזה, שעלו לגיל 18, ימשיכו לקרני ביחידותיהם דבר שבשגרה הוא, לעומת שהצעירים יישלחו לאקדמיות הצבאיות.

מפקד הטוב ביותר, סרן אוקולוב, מונה לפקד בדבר הפלוגה העיקרית. הזמן השתנו לטובה. הכיבוד סָגוֹל . מומחי הפלוגה הוריו נשלחו למרכז רוסיה למען להתגייס ליחידות המגוונות. הפלוגה השנייה, מטעם ילדים הצעירים הרבה יותר, נשלחה לאקדמיה.

השחרור

בין השנים 1872, 19 שנה לא לפני שהפך לקנטוניסט, שוחרר איצקוביץ’ אירוע אינו ברור. בשלב הנו היו למקום שתי מטרות: לוודא את אותן מעמדו כחייל משוחרר ובכך לזכות ב אחר גימלת הפרישה, ולעשות החלפת רשמי שיהפוך אודותיו מ”נוצרי” שוב ושוב ליהודי.

המענה שאיצקוביץ’ זכה נודעה שלא מזיק לזכות בגימלת הפרישה ישמש אודותיו לשמש עשרה שבועות חדשים, אם להישאר במעמד השייך פורש חתונה איננו ספציפית עם שלוש קיימת מסוג אחר. הוא בחר באפשרות הראשונית והתגייס לשירות בפרובינצית טומסק, כדי למלא את אותן התקופה הדרושה.


זמן קצר מעתה והלאה, הצהיר איצקוביץ’ שאינו מעוניין להיות באופן רשום וכו’ כנוצרי, מכיוון שהמיר את דתו פעמים רבות בגלל אילוץ. מפקדיו החדשים איימו אודותיו במשפט שישלול מהם רק את הזכות לתגמולי פרישה. זה הגיש בעקשנות מזכר שגולל בפירוט את אותן ההחלקה הברברי שקיבל כילד בן 7, וכיצד, למרות מאוד זה, נולד שירת את אותם הצאר ביושר ובהגינות לצורך ביצוע 20 שנים וכך גם זכה במסת ציונים לשבח. אפי’ שמפקדו ההתחלתי התעלל במדינה ונתן לו בלוח הטוב ביותר, טען איצקוביץ’, מפקדיו החדשים אינם מסוגלים להמעיט מתוכם להגיש עתירה לחזור למה שנלקח ממנו בכפייה. נולד ביקש לעמוד לדין למען לסיים את כל מסכת ייסוריו.

מפקד הצבא ביקש מאיצקוביץ’ להסיר את אותו בקשתו, אבל איצקוביץ’ הצהיר ברורה משמעית שלא מוכן עוד לבגוד בא-לוהיו ובעמו, ושהוא לא מתוכנן לגשת מאריך לכנסייה או שמא לוידוי. עתירתו מטעם איצקוביץ’ הועברה הלאה בשרשרת הפיקוד. ששה ימים להבא, זה זכה פקודה ממפקד הכוחות המערב-סיבירי: “המש”ק איצקוביץ, שתעה מהאורתודוכסיה הרוסית, חיוני להישלח עד לקבלת תוכחה מכומר. שונה יתחרט, יש עלינו להעבירו ליחידה אחרת.”

הכומר ניסה כמיטב יכולתו, אך איננו הצליח להזיז אחר איצקוביץ’ מדעתו. בתגובה לתוכחתו, איצקוביץ’ נוח חייך ואמר אשר הוא כבר אינן ילד בן שבע, אפילו בן 24. נולד וגם שלא נשלח ליחידה מיוחד, מכיוון שבאותו שסע הסתיימה תוחלת חיי הסחורה שלו.

איצקוביץ’ שוחרר מהצבא בשנת 1873, בסיום ששירת 20 שנים ממש.

הצאר הרוסי כבר בעת אינם, לדוגמא גם ברית המועצות. זאטוטים מגוונים השייך הקנטוניסטים זכו שמצויים בנפול אויביהם, ואפילו החיים אלו תופסים בנושא המסורת היהודית. גזירת הקנטוניסטים תיזכר לדיראון עולם בהיסטוריה היהודית, נוני אמונתם העיקשת הנקרא איצקוביץ’ ואחרים התגלתה כחזקה הרבה יותר מידו הנקרא הצאר.