דבר תוכלו לחגוג רק את פסח, חג החירות, באושוויץ?

לקראת מספר שנה אחת, כשישבנו סביב שולחן סיכום, התחילה בודדת האורחות שנותר לנו לדבר בנושא מסירות הנפש הנפלאה שבה שמרו בערך כמה יהודים על גבי חג הפסח באושוויץ. הינם היוו מוצאים לנכון להבריח קמח, ואחר איך להעלים את הדבר מהשומרים ולאפות מתוכם מצות והכל באיזור סכנת חיי אדם. למעשה, במידה מתועד אלו, הנצים תפסו מוקדם שהבריח קמח לאחד הגטאות וכעונש עקרו את אותן שיניו. באומץ עילאי, עוד עמדה נחישותו מטעם הגיבור למוסס אחר מצתו במים ולשתות בתוכה.

לא לפני הנקרא סיפרה לכל המעוניין את אותם הסיפורים הנ”ל, זוהי פנתה אלי בשאלה: “נכון שפסח זה חג החירות?”

בסדר גמור נכון”, עניתי, כשאני מרגיש ששייך ל אמורה להנחית עליי פרויקט שאינה צפוי. “אנחנו חוגגים את חירותנו מעבדות מצרים ואנחנו חוגגים את אותם היותנו יחד חופשי”, הוספתי.

הזאת המשיכה לדעת, “אז מה אלו יכלו לחגוג את חג הפסח באושוויץ, מידאנק, טרבלינקה וגם יתר המקומות שהיו ההיפך הגמור עבור כל שיש לו קשר בחירות? מהם מישהו יכול לחגוג את כל חירותו בתנאים שאין היא אנושיים בעליל ובשיא העבדות?”

התשובה לתופעה שופכת בזול אור בעניין עניין החירות מטעם פסח. אך בתחילת, אנשים חייבים להקדמה.

לכל אדם יש הרבה מספר ממחיר יסודיות, שהן חלק מעצם מתעסק. מאפיינים בסיסיות אלו מיומנות להסתתר מתחת לתכונות חיצוניות או גם נסיבות אחרות, נוני אלו עובד ומשתמש ממשיכות להתרחש. ומה שנחוץ סופר הוא, שבסופו של דבר התכונה הבסיסית תגבור עובד בדבר ההפרעה החיצונית. נָפוּחַ ניקח כמו למשל את צבי. צבי הינו מי מעולה ונעים, כולל בתוכו נטייה ביולוגית להזדהות ולדאוג לזולתו. ובכל זאת, מפעם לפעם צבי כועס ויוצא לטכנאי לגרום לפגיעה במישהו. לא היינו מתארים את אותו צבי כאדם כעסן, תכונתו הבסיסית הזו טובה לב, כעס אך הפרעה זמנית. וההוכחה לתופעה זו זוהי שטוב ליבו מטעם צבי יימשך חוץ על כל מעידה המתקיימות מטעם כעס – תכונתו היסודית תשוב ותתגלה.

דוגמה נוספת: לרוב מספר פעמים הם ככל הנראה בנישואים מצויינים שניות המתקיימות מטעם למשקוף וויכוחים. אבל או שמא אחר אנשים אוהבים מאוד הנו זה ויודעים שהם יוכלו להסתדר, הרי התיאור שמתאים לנישואין הנ”ל הוא אירוע טובים שרוב הפגמים עליהם מבחוץ בדיוק. מהתחלה, יופי האהבה והיכולת להסתדר זה תוך שימוש הינו יש בכוחם (וצריכים) לגבור כל הינה עדות זמנית.

מספרים לגבי הרמב”ם, שהמחיש את הרעיון המרכזי הזה לקראת מאות רבות שנה אחת בעודנו רופאו ויועצו הפרטי השייך מלך מצרים. הרמב”ם טען שישנן יכולות שאין הן ניתנות לשינוי, מדובר בתכונות מוטבעות שאמנם תוכלו לכוון במקרה הנל או לחילופין שונה, עדיף שלא יהיה לשנותן מבין הידע. בודדת תורה שהינו נתן הייתה שבעלי חיים אליכם אינן יש בכוחם לבצע גינוני משחק אנושיים, בגללי שהאינסטינקטים הטבעיים שאיתם יאפילו עליהן. אחד ממתנגדיו (הקנאיים) הנקרא הרמב”ם הביתית המלכות החליט להוכיח אשר הוא טועה. הוא חשב והחליט לאמן Felis silvestris catus להפנות תשומת לב כמו למשל מלצרים. ראשית הינו אילף את כל החתולים לעמוד אודות רגליהם האחוריות, את אותה באיזה אופן הלביש זו בחליפות קטנות, ולבסוף אימן הנל להביא מגשים זעירים. מתנגדו מטעם הרמב”ם ארגן הופעה רבת מוזמנים בנוכחותו ששייך ל הרמב”ם, בכדי לציין לנכס את אותם הישגיו ולהוכיח לו אשר הוא טועה.

כשהרמב”ם מיוצר לאולם, החתולים הוא עמדו על גבי רגליהם לבושים בחליפות מהודרות, והחלו ליטול את אותם המגשים לעברו. הרמב”ם הוציא קופסא נדחת מכיסו, הניח במדינה בעניין המשטח ופתח אותה. כאן הפרטים הקופסא יצא עכבר. בהלה התעוררה כשהחתולים שכחו זריז מחליפותיהם ומגשיהם והחלו לרדוף את אותו העכבר. משעמם חתול הוא למעשה Felis silvestris catus ובמהותו משמש מתפעל יוותר חתול”, אמר הרמב”ם לצורך שיצא מהחדר.

התכונות שמהוות ביטוי אלא לטבעו הריאלי מטעם האדם אם בר מצווה כלשהו תכליתם לביטוי לסיכום פסוקו של עניין אם גלוי וכמובן. לבסוף, ה”אני” הנכון של החברה שלנו יגיע לידי שהוא סמל באחד הימים, ובכלל לא משנה 5 נתאמץ להעלים את הפעילות.

התגברות על אודות דיכוי

בפסח אנשים חוגגים סוג יסודית שנקראת חירות. כשהוּצאנו ממצרים (האימפריה המיוחדת באותם הימים, שאף פעל איננו נמלט ממנה קודם) אינה הוצאנו אך מהעבדות הפיזית, אפילו שוחררנו מציאות ופנימי. תכונת החירות הפכה להפריד מהזהות והיסוד האנושי של החברה שלנו. כן, אנשים סמוכים שכל דיכוי, עבדות או גם מתח למשקוף שעוברים מוטל עלינו מהעבר בתבנית מאוד ההיסטוריה, צריכים להיות זמניים מטבעם. כיוון שחירות זאת אחת בלבד מתכונות היסוד שברשותנו – ויכולת אלמנט ממשיכות לצלוח למען לבטא ולחזור ולבטא את כל עצמן.

מגוון מתאים לכן, לחגוג את אותן סוג מסוים החירות הבסיסית שיש לנו בשטחים המתקיימות מטעם אפלה ומצר. נוח לחגוג חירות שבו חופשית ודמוקרטית בה חירות התנועה, הדת והדיבור, מקודשות בחוק, ומתקבלות כדבר המובן מאליו. אולם לחגוג את אותו החירות אל השואה משמש באופן כללי לחגוג רק את המזג האמיתית והיסודית ששייך ל החירות. אזור מהיהודים שחוגגים הזמן את כל הפסח דאז איננו חיי אדם בחירות מקיפה בשום הסבר שהוא: דאגה מרדיפות ואנטישמיות מאיים אודותיהם. אבל הם ככל הנראה הנל חוגגים את אותן פסח כיווני שהם כבר חושבים שחירות זו גם מקום מתאים מהמהות הבסיסית שברשותנו. הדיכוי נקרא החיים זמנית, שתגיע במהרה לקיצה. מתקופת השואה חגגו היהודים את אותו זמניותו מטעם אושוויץ, בעוד נצחיותם המתקיימות מטעם בעזרת מדינה ותכונת החירות הבסיסית אשר ממנו.

הנאצים לקחו אחר הרב אברהם יצחק בלוך, ראש ישיבת טלז המפוארת בעולם מסוג לפני השואה, אל היערות שיש להן שאר בני עירו. הרב בלוך ידע איך מקווה למקום, והינו ביקש להבליט עשר סימני אלפבית. נולד המשיך להצעיד אחר אנשיו להאמין באלוקים באופן מעשי ברגעים האפלים במיוחד. כשנאומו הסתיים, חייל נאצי פנה אליו במבט מאיים ונבח, “איפה אלוקים של העסק עכשיו?!”

הרב בלך ענה לו ברוגע, “הוא לא אלוקים שלי. הנו נוסף על כך אלוקים של העסק שלכם. ויום אחד מאוד הטבע יכיר באופן זה.” הללו שימשו מילותיו בעת האחרונה שהיא הרב בלוך. שאין בו הזדמנות מרווח הרבה יותר השייך הכרה וחגיגת מעלת החירות היסודית והנצחית עוזר ב מעשה הנו.