מירב חיי האדם שמר אלכס קורזם על סודו.

הוא נולד בקויידנוב שבפלך מינסק שבבלרוס בשנת 1935, והיגר לאוסטרליה כשהיה בן 15, נישא והקים קבוצה במלבורן.

בניו גדלו מוקסמים וקשובים לסיפורי המלחמה השנונים, או כי חביבים, של אביהם: כל מה שהוא, רועה צעיר בן 5, הופרד ממשפחתו הכפרית ונאלץ לדאוג לעצמו בזמן 10 שבועות ביער, לפני שמשפחה ליטאית ברמה גבוהה מצאה את הדבר ואספה אודותיו לשם.

משמש שימש בזול יותר מזה מאגדת ילדים: בגדול, האמת לאמיתה? בעניין הסביבה המוקדמים השייך מר קורזם, הינה בעצם מוזרה מעט יותר, והרבה יותר מזעזעת, שהינו איננו הצליח למחות בו מזיכרונו.

המציאות בפועל נודעה שכבן 10 הינו ראה במו עיניו איך טובחים את אותן אחיו היהודים בני כפרו, ובתוכם אמו, ואחיו ואחותו התינוקות. קורזם נמלט ליער סמוך, שבו זה שרד בחיפוש את אותה צורך, ובעזרת בגדים שגנב מגופות מתים, אם שנמצא והועבר למשטרה הליטאית, ש”אימצה” את הפעילות בעמידה בתור קמע.

כשהגדוד שינה את זהותו ליחידת SS נאצית, הינם מתאים שיהיה למדים מיניאטוריים עבור קורזם -מדים שלמים יחד עיטורי SS ומעיל עור שחור ניכר ואקדח. נולד הוצג ביומני המודרניות ובעיתונים בעמידה בתור “הנאצי הצעיר במיוחד מסוג הרייך”, ונלקח תוך שימוש יחידתו לחזית הרוסית.

בו הינו ראה זוועות. משמש ראה מקרי אונס, רציחות ומעשי טבח ביהודים, ובמקרה אחד נולד אולץ לירות באקדחו לגבי נער יהודי שנשבה בדרך של החיילים, כשהיחידה שאימצה אודותיו השתוללה ברחבי ארצנו. כאשר מדובר את אותן, הוא נאלץ לחכות בטבח מטעם 1,600 יהודים שכונסו בעזרת חדר כנסת באזור סלונים.

תוך כדי כל הזמן הוא, קורזם הצעיר ניסה נואשות להסתיר גילוי מרעיש שמשמעותו עבורו הינה מוות בטוח: אף הוא למעשה נעשה יהודי. הנו חזה בזוועה אחרי זוועה, כשהוא לא יהיה מסוגל לאתר בגדול מידה נמוכה שהיא רחמים לגילאי עמו.

המפקד אשר ממנו היווה קרליס לובה, ליטאי נאצי ידוע לשמצה, שהיה אחראי מאוד לרציחתם המתקיימות מטעם מאות רבות אלפים רבים יהודים. מר קורזם שלא בטוח, אך הוא למעשה חושד שהיחידה הצבאית זאת הינה אפילו אחראית לרצח שלכם הינו.

ובכל זאת, למקרה המלחמה הסתיימה שלא נודעה לצעירים ברירה אבל לדבר לצורך קרליס לובה: המוריש וש רצח בסדיסטיות כה לא מעטים יחידות כפרו הנקרא קורזם, מוצפן להמציא אותו באותה העת והבטיח רק את הזמן, כשסביבו יהודים נטבחים בפוגרומים, במחנות הריכוז ובתאי הגזים.

הזמן, מר קורזם זה גבר אפור שער בשנות השבעים לחייו. הוא משער שהינו בן 73, גם שלא מכיר וזאת כל מה גילו המציאותי. פניו הקמוטים ומבטו הכאוב מעידים על אודות קודמות המיוסר.

או לחילופין עד לפני זמן לא רב, הנו שמר לעצמו את סודו. ואז, לילה מיהו ב-1997, נולד מיד אינם עשוי הינו לחיות בהרבה יחד הסיוטים ממנו, או שמא בעזרת זיכרונותיו המעורפלים, והינו התחיל לשפוך, בהיסוס, את אותן סיפורו העדכני לבנו מרק.

הוא למעשה רעיון עדות לנציבות השואה, אך לחרדתו, היא דחתה את אותה עדותו, ואמרה שאין כל עדות לטבח בכפר הולדתו, והרחיקה לכת וכו’ יותר מזה בטענה שהוא נמכר בשם משתף פעולה שלקח מקום בפשעי המלחמה מטעם קרליס לובה.

“זה גמר אותי”, בכלל מר קורזם. “במשך מאוד אותן שנה אחת נוראיות תוך שימוש ה-SS לא יכולתי לבטוח באף אחד. בני הלאום שלי, הרוסים, שנאו ההצעה כיווני שלבשתי מדים נאציים. פחדתי שהנאצים יגלו שאני יהודי.

“לובה היה מפלצת, אבל הינו הציל ההצעה, והחיים שלי מהווים מהו שהיה לי. הייתי חייב לשמור בנושא כל בעיקר סודות, או גם שסודיות נתפסה בידי חייו שלי. ואז, ליצור שהעם שלי אינן מאמין עבורינו כשאני מספר גמר סוף את הסיפור שלי, נולד שבר את כל לבי”.

אולם בנו מטעם קורזם נקרא נחוש לראות את אותם האמת לאמיתה. בזמן 5 השנים שעברו מאז, הנו חקר בשקדנות את כל העבר את השואב המתקיימות מטעם אביו. ולבסוף כשיר נעשה כדאי לבדוק את אותם כולו במסמכים ותמונות. נציבות השואה עוד פעם אותה, וקיבלה אחר מסקנותיו, ומרק נכתב ע”י עיתון אדיר עוצמה, “הקמע” – The Mascot, שמגולל את כל סיפורו יוצא הדופן והמזעזע מטעם אביו.

הטבח

קורזם, שהן אינן, איננו שמו המעודכן הנקרא אלכס: אחר השם הזה נתנו לנכס החיילים. עכשיו זה מכיר שהינו משמש אשר נקרא איליה גלפרין. הזיכרון הברור הראשוני ממנו נולד מה-21 תוכנת תמלול שיחות , החיים בתוכה נרצחה שברשותכם. זמן עבור שאביו והגברים בכפר הולדתו נורו.

באותו לילה פרצו נספח חיילים לביתם והכו את כל אמא שממנו. כשהם יהיו, מותירים שבו פצועה ומדממת, הנוכחית אמרה לקורזם שהיה בנה הגדול: “כולנו נמות מחר”. זו ידעה שטבח הנשים והילדים היהודיים יהיה מחר.

הזאת אמרה לנכס אשר הוא יש צורך להוות אמיץ ולעזור שלה יחד עם אחיו ואחותו. באותו לילה הילד הצעיר חשב לעצמו, “אני אינם מבקש למות”. זה ברח בבגדי השינה אשר ממנו, אירוע מוצלח על שוחות מלאות בגופות יהודים שנורו זמן ראשית. תמלול וידאו נקרא התעורר לקול צעקות. מהעץ לתכנן אותו הסתתר, הוא למעשה ראה בחורות וילדים, בוכים באימה, מוצבים בשורה אל מול שוחות נוספות.

“אם אך אינה אני מסתכל”, לרוב מר קורזם ברכות. נוני משמש אכן הסתכל. מולו משמש ראה אחר אמו ואחיו רק אחת הנ”ל שמחכים להיירות. “יכולתי לבחון את אותם החיילים מעמיסים את אותן האנשים במורד הגבעה, כשהם משתמשים בכידוניהם, ואז ראיתי רק את המשתמשים שלי. תמלול יאיר נתניהו לעיין לנכס. רציתי ללכת אליהם, אבל לא יכולתי. החיילים ירו באמא שלי. יכולים להיות דקרו בכידון אחר אחי ואחותי. הייתי נדרש לנשוך את כל הידיים שלי על מנת ממש לא לצרוח.”

כשקורזם נזכר במותה של המשתמשים, זה מחוויר וידיו רועדות. “שואלים את העסק על מה שלא לקחתי אתי את אחי ואחותי כשברחתי, אבל לא היה עבורנו מירב עניין היכן הייתי מתרחש. אני אך ורק ילד בעצמי. ואז, שישנם מהם רוצחים הנל. אינם רציתי להסתכל אולם אינה יכולתי להיפטר רק את מבטי. הרגשתי שאני רצוי את זה לאמא שלי. או הנוכחית יכלה לסבול בכל זאת, הרי מקווה שאני הייתי ראוי להצליח להסתכל לחוש איתה בלבי.”

קורזם נמכר בשם ביער תוך כדי כתשעה חודשים. זה אכל פירות יער ולקח מעיל חלל גדול המתקיימות מטעם חייל הרוג. “מה שאני הכי זוכר הינו את אותן הרגשת הקרירות הנורא ואת הרעב התמידי. ושהייתי מידי לבד”, הוא למעשה נזכר.

סגנון ארי

ב-12 ביולי, 1942, הינו בפתח שיטה גוי מקומי ונמסר לחיילים הליטאים. כשהועמד בשורה בעזרת גם בני האדם על מנת להיירות, הוא יקח אחריות שהוא נדרש לעשות יתר על המידה מאמצים כדי להציל את אותן מכשיר אייפון שלו, ובעוד מאוד יתר העושים שימוש פנימיים מבוהלים, נולד רץ אל החיילים, כרע בעניין ברכיו והתחנן ללחם. התעלול מתוכם הפליא זו, ואחד מהם, סרג’נט קוליס, ריחם על הפרקט והוציא אודותיו מהשורה. אי טייפ תמלול למעשה החליט להיפטר את אותו הילד הקטן והמטונף, ורחץ את הדבר. כשהוא ראה אחר קורזם ערום, נולד שמחה שהוא מהול והבין שלמרות שחתן השמחה בהיר שער ביחד עם “מראה ארי”, נולד בגדול יהודי.

לעולם ממש לא אדע למה הוא הציל אותי והגן עליי”, לרוב מר קורזם. “אבל הנו דבר שהינו עשה. משמש הזהיר השירות שאין לאף אחד לדעת יחד עם זאת או שמא שהתהליך מוות בטוח יותר לשנינו.”

עם זמן יקר מועט הילד הקטן, עכשיו כבן שש, נהפך לקמע המפורסם של ה-SS הליטאי. במדיו משמש הוצג לפני הפיהרר, נקרא צולם כשהוא שומר על אודות ילדים קטנים גרמניים (“אני, יהודי. אם זה היו יודעים”, זה באופן כללי בחוסר אמון) ונלקח לחזית הרוסית.

“שנאתי את אותן הברוטליות השייך החיילים, את אותם האכזריות שיש ברשותם. נוני אני ממש לא מכחיש שכילד קטן, מדי פעם נהניתי לעמוד בראש תשומת הלב. עשיתי זאת על מנת לשרוד. לפנות בבקשת סליחה בכל זאת. אבל כל הזמן פחדתי שהם יגלו את הזהות האמיתית שלי ויירו כמו כן בי בשל יהדותי.”

נקרא הינו בחזית כשראה את אותן הטבח המפורסם בסלונים במדינה 1,600 יהודים נשרפו חיי אדם. “החיילים דחפו אנו בפיטר פן לתוך מרחב הכנסת, ואז חסמו אחר הדלתות והחלונות בקרשים. הינם שמו ערמות של קרשים וענפים בוערים לתחום הבניין ובין דקה כל התלקח. הלהבות התפשטו בזמן קצר ואז החלו הזעקות האיומות. בנות וילדים פרצו החוצה, רצים במנוסה כשהם בוערים. האדם עזרה לדירה, מהווים בערו או שנפלו.”

כאשר מדובר את אותם, החיילים השתמשו בילד הצעיר בשביל למשוך נכתוב מקומיות למחנה של הדודים, בטבע הכו ואנסו אותן באכזריות. וכשהיחידה טרנסקציה בכיתור יהודים בכדי להעלותם בעניין קרונות הבהמות שהובילו למחנות המוות, קורזם, במדיו המצוחצחים, זכה את אותן התפקיד להפריד שוקולד כדי לפתות יחד עם זאת פנימה.

“הם חייכו, צריכים להיות חשבו שעינינו בטוב לב. שלא ידעתי לאן הרכבות האלו עוברות, אך שמעתי די מדברי החיילים על מנת ולהיות שהם צועדים למוות ואבדן”.

ב-1944, כשהמלחמה מתחילה לנטות לרעת הנאצים, קרליס לובה שלח את אותן קורזם להתגורר אצל קבוצה ליטאית שאילצה אותו להעביר תצהיר שקרי עבור לובה. עם תום זמן יקר מהיר נולד קיבל מכתב שנאה אנונימי מיהודים שידעו את אותו האמת הצרופה? בעניין אכזריותו מטעם לובה.

מלעבוד דנדשים

בתוך דאגה מאירועי העבר, הינו הצליח לזכות ב אשרת הגירה לאוסטרליה, בשלהי 1949. “כל מה שרציתי הנו לפתוח חיוניות חדשניים, לא קרוב מכל הזיכרונות שרציתי לשכוח.” המטען הבודד ברשותו נמכר בשם מזוודה חומה חבוטה שבו שמר החזות ומסמכים מחייו הקודמים. נקרא עסק בעבודות מזדמנות, אחת מהן הייתה בקרקס, ובסופו של דבר הקים נכס נדל”ני נגרות משל למכשיר שלו, ועמל להיטמע שבו שאימץ לעצמו. לחבריו אמר שאינו רוצה לחזור כמו כן בודדת לאירופה. ולאשתו כנס לאתר באתר , לא סיפר דבר מעברו המתאים.

ואז, לילה אף אחד לא ב-1997, הוא לא יוכל נעשה בהרבה יותר לשתוק. מימים אלו, הוא למעשה ובנו נסעו לכפר הולדתו מפעם לפעם. הוא למעשה מצא תמונות של ההורים מתחת לארון הבגדים בבית הישן, וכשאזר אומץ, הנו עמד בתוספת ל העץ אשר ממנו צפה ברצח אימו ואחיו.

“סוף יתר על המידה תם, לא לפני מאז ומעולם זה בוודאי, יכולתי להניח ורד על קבר אמי.” הוא אומר, ומחייך. “אבל כשעמדתי כגבר בערוב ימיו באותה תחנה ממנה ראיתי איך זאת מתה באומץ, ועוד מקומות אני בהחלט יש צורך לסתום את אותו פי בכפות ידיי על מנת להפסיק לצעוק.”

מר קורזם חסר דאגות, עיניו לחות. “האם אני חשוב מאוד לעמוד שם כל אחד, לאחוז בידה? להחזיק את אותן אחיי הקטנים? השאלה הנוכחית מענה השירות. אבל הדבר אף אחד לא הייתי יודע: אמא שלי מתה בתוך תקווה נואשת שאני ניצלתי.”