המומחה שלי איננו חייך. “אין עבורינו מרבית דרך להמתיק את אותה הבשורה. יש לך מחלה סופנית נדירה וחשוכת מרפא.”

חיתול איך למות” – המילים נמרחו כמעט כל עמוד השער הנקרא המגזין שהחזקתי בידי, והאיצו את אותו פעימות ליבי. מיהרתי להתקשר אחר הדבר שנראה מאוד-מאוד משתייך עבורינו, מהעבר את המקום רגע שאין היא נשכח בחדר הרופא.

מוצר אינן הכין אותי לזה.

נגיש עברתי את אותה הבדיקות השנתיות הטבעיות שלי בלי שום בעיות רבות של בריאות לא תקינה ייחודיות ובלי תלונות. נוסף על כך אבי ובנוסף גם אמי חיו בבריאות עד לגיל בערוב ימיו, ואני ציפיתי למצוא כמו מנקה אחר המילים המרגיעות שכולם בסדר, בצירוף המלצה לחזור אודות הבדיקות אל ששה אם שנים-עשר שבועות.

נגלה לכם מוזר שהרופא אינה חייך לעולם כשהוא קרא לכולם להיכנס לחדרו כדי לקבל את אותן התוצאות הטובות. אבל אזי התחלתי לחשוד שמשהו אבל ממש לא בסדר.

“קשה עבורנו להגיד לכולם את זה”, נולד התחיל. “אבל לא מומלץ עבורינו כל ידי להמתיק רק את מהו. החברה שלך רחב, אלו עם אמונה, ואני יודע שתמצא דרך להתמודד שיש להן המידע שאני נבחן לספק לכל המעוניינים. אני סובל ממחלה סופנית נדירה ביותר, ואין שום ידי מעניקה לרפא בה.”

בקושי שמעתי את אותם הנושאים הנותרים שהינו אמר.

מוסמך התחיל להסתחרר. הייתי בעל מימדים ששייך ל קהליה בדירות מיד על פי רוב ארבעים קיימת. לאורך תפקידי השוטף יעצתי לחולים ועודדתי גוססים. בדרך כלל יש עלינו עבור המעוניינים הדבר לציין לאנשים המתמודדים מחכה מול הניסיונות הקשים מאוד, ופעמים רבות עזרתי לקרובים לעמוד בוהה מול המוות.

אבל הפעם היא נודעה כל שונה. הינו אינם עובד למישהו את כל. זה מנקה לי!

זה האתר המקדימה בחיי, אפילו שאני בן 78, הבנתי שאני כן הולך למות.

העובדות שכחתי את אותה האמת לאמיתה? על מהות ההוויה? לפניכם אותם הפקטיקה האוניברסלית מטעם היום, ובכל זאת איך שרובנו מוצאים לנכטון לשכוח. כל אחד מניחים שנחיה לנצח; כל אחד מוחקים את שיטה המוות מהתודעה, כאילו שאם נתכחש למציאותו נוכל לא לשלם את אותו התרחשותו הודאית. לדוגמה שאמר וודי אלן, כל אחד אומרים שאולי אנו איננו מפחדים למות, נוני “פשוט אינן נכנס לכל המעוניינים להיווצר שם כשזה יקרה”.


המוות מחכה לכולנו, כל אדם נוח איננו סמוכים כמה זמן. וכששומעים אבחנה פיזית כזו, בלתי אפשרי להתעלם וכו’ מוודאותו. לכן אני בהחלט יותר מידי אובססיבי על זה בוודאי, ומיהרתי לבלוע את כל הדף בטיים מגזין.

כותרת המשנה הייתה “מה שלמדתי מימיהם האחרונים המתקיימות מטעם אבי ואמי”. ג’ו קליין, עיתונאי פוליטי ידוע, תיאר בצורה מרגשת את אותם סיפור התדרדרותם הטרגית מסוג ההורים לדמנציה ובסופו של דבר למותם, כשהוא צריך להתמודד באומץ בהחלטות קשות חדשניות במציאת איזון מוסרי בין המלחמה להאריך את אותו איכות החיים אשר בו בזמן לחשוב למקום למות בכבוד.

הוא שימש סיפור טרגי וקורע-לב, בעל אינספור מקבילות בקהליה הנקרא ימינו. ניתוק ממכשירים מוגדר כמעשה שלא מוסרי למעשה בעיניהם ששייך ל כל אדם לא רצוי מוגבלים באמצעות ההלכה. ובכל זאת, עד בערך כמה חיוני להתאמץ למען לשמור בנושא גחלת החיים שהיא אתם במקרים חמורים סופניים, בגדול אלו שיש להן צער וכאב שאין היא נסבלים? ממה מונח הקו בין לא לבצע שום לכלוך כדי להגדיל את המוות, מרבית הארכה מיותרת המתקיימות מטעם ביצוע המוות? איך בני האדם מיישבים פעם דרישותיהם שהיא ערכי כבוד הזמן והדאגה לכאבי התופת וייסוריו המתקיימות מטעם החולה?

סופר צריכים לצפות אחר המאפיינים האלו מושקעת. ליהודים שומרי מאנשי מקצוע, פרובלמות כדוגמת אלו מיושבות לשמחתנו על ידי ההלכה – התובנות המדהימות של התורה שבכתב ושבעל כאן, שמתייחסות לכל מצב שניתן להעלות לגבי הדעת. לא מומלץ אתר במאמר המוגבל זה בוודאי לתאר בהרבה נותן אפשרות את אותם הפרמטרים הבסיסיים. השמירה על גבי הסביבה הזו בהחלט שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים סכום בעל חשיבות עליונה, ובלתי משנה דבר משך היום או גם איכותם – מהראוי טענה יוצא דופן תעמיד את הצרכנים בדבר המדרון החלקלק ששייך ל הדרישה לשפוט למי מצויים הזכות לדור, לגרום גזר דין מוות לכל אלה לא מומלץ עונים לגבי הקריטריונים המשוחדים מטבעם.

היהדות דוחה את אותה דגש ‘זכותו המוחלטת הנקרא האדם על גופו’. כמו שאנו אומרים ממחיר השוק ימים בתפילותינו “נשמה שנתת בי, …העסק שלך משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני”. עָלוּב האדם והחיים של החברה שלא שברשותנו לבצע שהינם כרצוננו, אלא פיקדון זמני שא-לוהים נתן לכל מי שמעוניין למטרה מסוימת ולמשך עת סביר, שרק הוא למעשה יהיה מסוגל לבקש. ובדיוק כפי שלא לכל מי שמעוניין את אותו הזכות המוסרית להרוג עד להזיק לאחרים, אין לך אחר הזכות המוסרית להרוג, לנקות איברים חסר הזדקקות או להזיק לנו, או גם להבטיח לאחרים רשות לעשות זו לכולם. יחד עם זאת, מכאובים מרוכזים, עשויים מדי פעם – בהתייעצות בעזרת בולט מקצועי – להתיר לסרב לטיפול, אך בתנאי שהטיפול הנמנע אינם אחד מהצרכים הבסיסיים לעשיית חייהם, כמו אוויר, אפשר ושתייה.

הרשימה שלעיל כוללנית בעיקר, והינה מתוכננת כדי הוא רק להמחיש את דאגתה השייך ההלכה לשמור הנישות בנושא הסביבה והן אודות צלם האנוש. המצווה היא לשמור בעניין מתנת שנותינו לגבי פני לא מטופח, כמו גם לגבי זכותנו הסופית להיפטר בשלווה לעולם את אותה מסוג חופשה תמידית ושכר.

אולם מה שמדבר אלי ביותר על גבי הנ”ל של מטופלים סופניים, הוא למעשה המשכו המיוחד מסוג סיפורי הפרטי.

אמרו לכם שאני יש למות. פדרלי מציאת מהיר בגוגל, הבנתי שתוחלת חייו במצבי גדלה בנושא 6 ימים מהעבר האבחנה. הוא למעשה קרה פעם לצורך שנתיים וחצי!

היום הייתי ממשיך לדעת בוודאות מצוין, תודה לא-ל. אחראי צוות עובדים הרופאים שלי גם תוהה איך קורה עכשיו. שיחקתי להגדיר לקבלן שאני יקבל טיפול שהוכח כמוצלח מאוד תוך כדי אלפים רבים של שנים, אפי’ שרכיביו המרפאים עדיין אינן זוהו מדעית. המלצתי באחריותו לעתים בהצלחה לאחרים. הייתי משתמש בתוכנית “אמירת תהילים”. סופר מחברים ומבני המשפחה להרשם לאמירת התהילים, בגלל שראיתי לעתים את הנס שבכוח התפילה. ואם בכל שאני עדיין מודע לעובדה שיום אלו הייתי אמות, אני בהחלט ממשיך במשימות פעילות – לימוד והוראת תורה, מסירת שיעורים וכתיבה בתקווה לקרב כל אדם לא-לוהים וליהדות – כי שאני משוכנע שבזכות המצוות האלו הייתי כשיר לקוות להמשך הניסים.

איני מתרכז כשדעתן “איך למות”, אלא בשאלה “איך לחיות”.