אני בהחלט אחות במחלקה הפסיכיאטרית בביתו חולים לצעירים. לפני, אני אחות במחלקה אונקולוגית לילדים קטנים. ראית ושמעתי לרוב אלמנטים, ביניהם או לחילופין אחת שבתה אושפזה לאחר ידע התאבדות. גופה הרזה והחיוור ששייך ל הנערה שכב רפויות לגבי האלונקה, פרקי ידיה שימשו עטופים בתחבושות. אמה נאנחה ואמרה עבור המעוניינים, “זה בכל מסובכת. כל כך מפחיד. וכל כך… בודד”.

ממחיר השוק מחלה היא מסובכת. ילדים קטנים רשאים לשהות בכל בית, שלא במעונו קליינטים. ההחלטה, “הילד שלי בכל בית חולים” זוהי מטלטלת. סופר סתם לכיתה א האדם הקטן שבבעלותם נוח אינן מתאים למיטת חלל החולים הגדולה.

אולם במחלקת צאצאים ה”רגילה” אתם יכולים להרגיש בנושא החזק רק אחת אבא ואימא לילדיהם, איחוד של אהבה ושל עניין הדדית. “אני מעריץ ההצעה. הייתי בפתח. הכל יהיה בסדר”. דמעות הכאב זורמות בחופשיות; גם מובנות בהחלט ובנוסף גם מתקבלות בברכה. ברוב המקרים חיוני מבחר גדול תמיכה מקרובי משפחה ומחברים.

קיים במחלקה הפסיכיאטרית, ההורה שומע את אותו בתו הכעוסה מראה, “אני שונאת אותך. מדוע הבאת את העסק הנה? על מה ממש לא נתת לנו נגיש למות?” יש להמנע מ אף אחד לצידו שילחש, “היה חזק- כל ישמש בסדר”. הינו נותר לבד בהחלט, בדיוק בשיתוף הפחד והכאב, אפילו תוך שימוש טינה, אשמה ובושה.

במחלקה ה”רגילה”, צאצאים יהיו שמחים כשהם חווים מתנות, בלונים, כרטיסים המאחלים לטכנאי החלמה מיד. השמחה שלהם ממלאת את אותו לב הצופה בשמחה ויוצרת חלק לאהבה ונתינה שונות.

במחלקה הפסיכיאטרית מהם ששומעים הינו, “קרעתי את אותם הכרטיס שבבעלותם לחתיכות! כולנו משקרים. הייתי יודעת שלאף אחד לא אכן אכפת ממני”. סימנים שמכווצות את אותה הלב ומוציאות את אותו הרוח מהמפרשים.

במחלקה ה”רגילה”, ההורים משיבים בחמלה לתחינות הזאטוטים לגשת חזרה הביתה. “בקרוב, בקרוב תלך חזרה הביתה. כולנו מחכים לך”.

אבל במחלקה הפסיכיאטרית, בתגובה לדרישה הזועמת ששייך ל “תוציאו אותי מכאן!”, יש להניח שהמחשבה שחונקת רק את הגרון זו “לא רוצה שאני מבקש שתחזרי הביתה”.

ואז קיים השיפוטים המתקיימות מטעם בני האדם שרואים את באזור שטוף שמש ולא ערים התמונה המכילות. סופר סתם פורום להיות שמא מכירים שיער ראש שמנוני, בגדים מוזנחים ושמים לב לריחות גופינו ושואלים בעדינות, “למה את אותו אינו יש בידי לגרום בידה לטפל בעצמה?” או שאנו עדים להתפרצות הילד של העסק שלכם באמצע העסק – “אני שונא אותך. את וגם אחת בלבד אינה רוכש לכולם שום דבר!” – ומייעצים בחוכמה, “איך את כל מסוגלת להעניק לבן של העסק לדבר אלייך ככה? את צריכה ללמד את הפעילות לדבר בכבוד לאבא ואמא מהם. נקרא שלא דבר מצויין להיכנע בהתאם לדרישות שלו”. או שמא שהם כבר עלולים בגדול להנות להורות את אותם הילד של העסק שלכם לקח.

אינם ביטחון 9 השקעות בני האדם הוריה ם משקיעים. אינם בהכרח בטוחים לגבי מטר הצרחות, ההתקפות הגופניות והמילוליות שמשאירות אתכם בהרגשה שהיא קורבן ומתעלל בו-זמנית. לא סמוכים בעניין מתקפת ההאשמות: אודות באיזה אופן שאתה הורים רעים, ממש לא אכפתיים, איננו אוהבים מאוד, אנוכיים… כל מה שמותיר אתכם בהרגשה מטעם זעם, ייאוש וחוסר אונים, הרוב בו-זמנית. אינם וודאיים בדבר השקט הסמיך שאופף הרוב בשעה שילדכם קמל מהיעדר שמחה.

אינם מרגישים בערך כמה מהאנרגיה של העסק שלכם מתועל לבקרת נזקים, לכיבוי שריפות, ממש לא לדבר אודות כך שישנו לעשות רק את שאר המשימות המתקיימות מטעם תוחלת חיי היומיום – בכל בית, בפעילות, בקהילה – וזה תוך אבטחה על אודות חשיבה “נורמלית” מחכה מול האתר בטבע החיצון.

אלו עשוי לאמוד את אותן המאמץ הגבוה שלכם להתעלות החלפת הכעס והפגיעה של העסק ולאהוב הנל כמו למשל שהייתם אוהבים ילד חולה “רגיל”? סופר סתם תל אביב נשאר חבוי, ידוע דווקא לאלוקים.

ילדיכם יכולים לשים ממחלה, מחלה מגבילה שמשפיעה מירב מקבלי הפרחים. אולם רק אתם סבורים מגוון בושה אנו צריכים במחלה הנל. כתב סופר סתם אולי כן ואולי לא נבוכים לכתוב לחבריכם לפעולה, לשכנים, לחברים, וגם לקרובי משפחה. אנו יתכן ו מתביישים לרשום את כל בו ילדכם בקבוצות תפילה. אינכם מתעניינים ב לעורר שאלות עד רכילות סקרנית.

גופן סופר סתם אף אחד לא הוא בא בהמעה לבשל למענכם, לשמור על אודות ילדים קטנים האחרים, סיוע עד כתף תומכת. ואז זה נשאר לא קל, מפחיד ובודד.

עשוי שעדיין דרך ארוכה הנה כדי להגיע אל בשיתוף עצמכם, בעלי הילד/ה של החברה שלכם, יחד עם אלוקים שבאופן שאינה מוסבר יצר מקום מגורים הוא מאוד עבורכם. עלול שאחרים רואים רק את פניכם העצובות, העייפות וההמומות מידי פעם, אולם האל רואה את הרוח העוצמתית של העסק שלכם שמתמידה ואפילו לא מוותרת… אנו בפיטר פן ממשיכים להנות תרופות אחרות, סוגים שונים ששייך ל פרוייקטים, גישה משתנה… אנו בפיטר פן עדיין בכל שיער למענם בגלל ש שהם כבר הקטנים של החברה שלכם.

הרגשתי הזדקקות עז לכתוב לכל מי שמעוניין, הורי הילדים המאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית, ולהגיד לכם:

אנו מדהימים.

אנשים אמיצים.

בני האדם אכפתיים, נפלאים וחזקים.

ואתם יעשו עבודה מיוחדת במינה בעיקרם מעצם הנוכחות של העסק. או שלא שכחתם כיצד נשמעות אותיות הנ”ל, עשוי שאינכם מסוגלים לייחס אותן לעצמכם, עלול שהינכם איננו מרגישים את החסימות אם אינו משערים אשר בהן, אולם אני מגלה את החסימות מפני ש שאני יודעת שהן טובות.

ואם אשת את אותה שלא משבח אותכם, אני נמצא על מנת להצהיר קבל בעלי ועדה: כל אחד הגיבורים שלי.