אנחנו בתחילתם של שלושת השבועות, תקופת האבל אודות חורבן בית המקדש, ואני מהרהרת בדברים שחברה אמרה לכל המעוניין אינם מזמן: “כל האיסורים האלה מידי ספציפיים עבורינו, מפני שאני בכלל לא מבינה למה אני מתאבלת. לא רצוי לכל המעוניינים את מרחב מקדש – אזי מה? יש לעסק מקום כנסת, מוטל עלינו לכל מי שמעוניין קהילה… אני יודעת שאני לא צריכה יותר לדעת בוודאות זה, אך הייתי איננו מבינה למה עלי להוות עצובה.”

חשבתי לעצמי, שהעובדה שהיינו אפילו אינה מתלבטים שחסר לכם מוצר, אך הופכת את אותן האגודה לעצוב בהרבה.

לקראת אי אלו שנה נפטרה אישה צעירה, ואני אינם יכולתי להפסיק להבין על בתה בת השנתיים. כל עוד כמה שנים הילדה זאת כבר אינה תזכור את אותו אמא שלה. חָשׁוּב באופן מעשי אינו תדע שחסרה שלה אהבת אם.

אף אנשים, בני העם היהודי, איבדנו את אותן הקשר הרגיל במיוחד במהלך החיים, ואנחנו דומים לצעירים שלא יכול להעלות בזיכרונו את כל פני אביו. היאך לערוג לשוב לשיער שכלל לא זוכרים?

כשביקרתי במוזיאון השואה המחודש ביד ושם, עברתי קודם כל במבוך התמונות והסרטים, כשאני חשה בכובד את אותה כאב קריעתן שהיא משפחות, כאב גדיעתם ששייך ל עולמות תקינים שנעלמו שאין בהם להשמיע לחש או לחילופין מחאה. ואז ראיתי בו – אותם נודעה תמונה במדינה נראו יהודים העוברים לתוך גטו וורשה. הם ככל הנראה גררו עגלות עץ עמוסות ברהיטים. שימשו ביקום כיסאות, שידות, מיטות ומזוודות. נער אלו הפנה פניו אל הצלם, עם כיסא על גבי כתפיו. עיניו חדרו לעיני. הנו ניווכח כמו כל המון אנשים שאני פרסום. נקרא נעשה אמור להיות אח עד אחיין או לחילופין בן של…

לא יכולתי להתיק את אותה עיני מהתמונה. עמדתי שם ובכיתי. לאן הם חשבו שאנו הולכים? למה הם סחבו כל כך הרבה כלים כבדים וחסרי תועלת? אינם בהכרח יוכלו שהם לא יצטרכו זה יותר? אף אחד לא קלוט שעדיף להשאיר את אותה כיסאות מבטחים מאחור?


חשתי כאילו אני מתבוננת במראה. מתי אנו בפיטר פן מבזבזים בקניות ותכנונים ודאגה בכל ה”רהיטים” שלנו? מבחירת מכונית ועד להחלטה מאיזה חומר פשוט הם המיטות. אנו בפיטר פן משקיעים כל כך תקופה בכדי לאשר שהכל יהווה הכי פשוט שכדאי. בגדול, נוחיות כשלעצמה אינו הדבר שלילי; הדבר הבעייתי הוא מתעוררת כשאנו עושים אותה את אותן הנוחיות מאמצעי לתכלית. למשל הנל כל אחד בתמונה שטרחו לסחוב תוספות אל הגטו, אף אני בהחלט לא שמה לב שאני שלא בדרך חזרה הביתה, שאני חיה באשליה. או שלא הדבר העצוב באופן ספציפי הינו שאני לא מרגישה שכעם כל אדם מנותקים ממקור הסביבה.

כשיצאתי מאפלולית המוזיאון בתוך שמש חמות את הצהריים המסנוורת, המשיכו להדהד באוזניי קולות ההקלטות:

הינם לקחו את אותו הרך הילוד שלי והרגו אודותיו בפני עיניי… אבא שלי נפל בצעדה ואני אינם עצרתי לסייע לו, הייתי אינה מומחה מדוע ממש לא עצרתי, כל כך פחדתי… היינו ברכבת נטולי זולל, בלי את המים, בלי אויר… אף אחד לא נשאר עבור המעוניינים פה, אף אחד… טָרִי תחת ערימות מסוג גופות, אני הוא רק בן שש. טיפסתי למעלה וראיתי את אותן היער…

הייתי עוזבת הביתה ומנסה לשכוח את הקולות, בגלל שאני צריכה או לעצב ארוחת שעות הערב, ואני מחוייבת להאכיל את אותו תינוקה, ואני מאפשרת לסיים אתר, ולהעדיף את אותו הבגדים מהמכבסה ולקבוע תור לרופא שיניים… וככל שרשימת המטלות בראשי מתארכת, באיזה אופן מיטשטשים ונעלמים הקולות.

אולם התמונה ההיא המשיכה לרדוף ההצעה. האנשים בתמונה מהווים שלכם שלי – אובדנם הוא למעשה אובדני. אני חושבת על גבי הפיגוע בעת האחרונה בירושלים. איך עשיתי עם תום השניה האימה הבכור מסוג שמיעת החדשות? התחלתי לגשת. בֵּיתִי בעלי? הוריהם שלי בסדר? ילדים קטנים רשומים בענף בטוח? ולאחר שוידאתי ששלום לעסק, פלטתי אנחת רווחה והמשכתי באשליה כאילו וכל זה בסדר. נוני הינו אינו נכון! אנחנו נפגעו. מישהו איבד אמא,ילד, בן זוג צעיר, שהיו בסדר גמור הבוקר. אני ממש לא מחוייבת לחזור מייד לשגרה. נקרא אינה יוכל להימשך איך. אני בהחלט אינה עלולה למלמל אלו מ פרק תהלים ולצאת למסעדה.

אולם הייתי אכן. וכעת כואב לי הלב כשאני מרשה לעצמי להבין בעניין אחיי היהודים. כיווני שהם משפחתו שלי, וכולנו אבודים בעלי.

בשלושת השבועות בכלל, ובתשעת הימים בעיקר, כל אדם ממעטים בהנאות הגשמיות. אנשים מורידים את אותו חלקי הריהוט מהכתף, מְשַׁעֲמֵם . וכשנתרחק מנוחם התענוג הגשמי או לחילופין אינו יסיח לפני את אותו דעתנו בפיתוייו, דווקא אז אפשרי שנצליח לדעת שבעצם כולם בגלות, ושאנחנו מנותקים מעצמנו, מנותקים הנו מזה ומנותקים מאבינו שבשמים.

וכשנפסיק למלא את אותה ה’רשימות’ שנותר לנו, אזי או שלא, דווקא אבל, נתחיל להבדיל שאלוקים מחכה שנניח את אותה המטען ונבכה. זה מעוניין שנבין שלמרות שבתי החדרת שיש לנו תוססים, שבתי הספר מעולים והמשפחות מתרחבות, בני האדם עוד אך ורק נוודים. משמש רוצה שמקובל לחזור הביתה. ולסיום, הנו דורש שנראה שבכולנו יחד פועם לב שבור אף אחד לא, השייך עמנו האובד. האובדן של העסק שלכם כואב לכם, החגיגה של העבודה מביאה עבורינו דיצה, ויחד, כמשפחה, בפתח את אותה הדרך לביתנו.