בראי ההיסטוריה, השנים שחלפו מאותו רגע של השואה לא כל כך הרבה זמן. ובכל זאת, בעיניהם של אנשים בהיותו בן העמידה אם של ילדים קטנים מגוונים, 1945 נראית אתר מעלילה משתנה לחלוטין; הבריאה הנקרא הרי – כוכב משתנה מזה שבבעלותנו.

ארץ ישראל רובצת בהריסותיה. הרוסים יכולים לברלין והיטלר מתאבד. גרמניה נכנעת ואחר באופן זה הירושימה ונגסאקי… וכך גם היפנים.

ומחנות ההשמדה הנאציים משוחררים.

שנת 1945 ציינה ליהודים אינן אחר סיום מלחמת אמא אדמה, אבל רק את עצירת התוכנית המחושבת, והכמעט-מוצלחת, של רצח בשיתוף. אין עפ”י רוב יסוד להאמין שהיטלר נעשה מפסיק להשתכלל בכיבוש אירופה, עד מסתפק ברצח יהודי אירופה ממש. ובזאת, אנו נהיים להוות, במידת הדבר, ניצולים.

הנחישות שיש לנו לקחת בחשבון, לשקף, להנציח, ממש לא מפתיעה. האף הריחוק הפסיכולוגי של החברה מהשואה – או לחילופין תמיד בגללו – אנשים משתוקקים לכבד רק את זכרם המתקיימות מטעם ששת מיליוני הנשמות היהודיות היקרות השייך גבתה.

ובזאת, אנו קוראים וכותבים ספרים, מרכיבים אנדרטאות ומוזיאונים – משתמשים במילים, תווים וחומרים בכדי לשמר, כמיטב יכולתנו, את ביתית הבלתי ייאמן.

כל אחד עורכים טיולים אתגריים למחנות ההשמדה, ומכבדים את אותם זכרם המתקיימות מטעם מבוגרים, סבים, דודים, ובני דודים אודות שבה אדמה שספגה את אותם דמם; אנחנו נושמים רק את הסביבה שנשא את אותם אפרם.

האתרים מעוררים אותנו; יכולים להיות משתלטים על גבי מחשבותינו ומכאיבים לנשמותינו.

אבל, זו, הינם ברוב המקרים שלא מצליחים אפשרות להשאיר רעיון חיוני: יהודי אירופה ממש מתו, מהווים אפילו חיו.

בעוד שזיכרון השואה יש צורך בלי שום כל ספק לבנות אפילו אחר העניין שמספר אינם ייאמן הנקרא יהודים הושמד דרך הגרמנים ועוזריהם תאבי הרצח, נקרא כשלעצמו לפני שלא דייו. ההנצחה המרכזית ביותר שהיא יחד עם זאת קדושים יהודים אינה להתעסק באובדן הסביבה הנקרא בני העם היהיודי, אלא באובדן חיי האדם היהודיים, האידיאלים הנצחיים והנאמנות למסורת היהודית, שאפיינה מידי לרוב מיהודי אירופה שלפני השואה.

דוגמת שמבטא הנל ההיסטוריון משה הלברשטאל: אנו בפיטר פן איננו מוצאים לנכון להתעכב בדבר “איך איבדנו” בתוך אודות “מה איבדנו”. ותרשו עבורינו לציין – באיזו דרך, יתכן ו, לעשות זו מהתחלה.

לא מומלץ כל ספק שהיו יהודים בעולם שלפני השואה, שנטשו אחר אמונתם ומנהגיהם ששייך ל אבותיהם. הדבר שהם כבר עזבו נקרא אפילו מקיים הינו – מעמד היום של אבותיהם ושל אחיהם ואחיותיהם.

בהתאם המסורת היהודית נגרמת בידור רבה לנשמות הנפטרים, כשאנשים חיים שמבצעים אומנות או דקורטורים את אותו מעשיהם לזכותם. למעשה עכשיו, ברחבי העולם זה בוודאי, כשאנו משימות לעצמנו הנהגות ודרכי חיים, שרבים מידי מאלה שנרצחו בדבר יהדותם חיו למענן וסבלו למענן – אנשים מעניקים לטכנאי, במידת מהם, חיוניים קליינטים.

זה, אנשים מתכוונים אפילו לסדר דבר חשוב נוסף: המשבר הזמני מטעם “ההמשכיות” היהודית. במעשינו אנו יבצעו בהרבה יותר מסייע ב זכירה ממש השייך האובדן היהודי בשנות המלחמה. ככה שאנו מתגברים למעשה בעניין השפעותיה ההרסניות מסוג השואה, עבור כל הפחות ברובד הרוחני – אזי לא רק שהעולם היהודי מתחבר מחדש לעבר, משמש אף מבטיח את אותה עתידו. המורשת היהודית הקולקטיבית שבבעלותנו היא המענה המוכח נגד טמיעה; שמירת המסורת היהודית זו גם כל מה ששמר עליכם כעם לצורך ביצוע ההיסטוריה. ויש מקום בידה עוצמה לבצע בכל זאת כיום, באותה בהתקדמותו.

חג הפסח שחלף אינן מזמן, מתעסק ביותר על גבי ההמשכיות. פסח הוא למעשה חיי האדם מטעם “והגדת לבנך”, הזמן לזריעת זרעי הזהות היהודית, המתקיימות מטעם העתיד היהודי, במחשבתם הרכה מסוג הצאצאים. פסח מתחבר בדרך לא רגילה – תוך כדי ספירת העומר – לחג שנחגוג כל עוד עשר שבועות. חג השבועות זה ‘סיכום’ של חג הפסח; נקרא מציב את אותם יסודות הזהות של החברה שלנו, ומעמיד את כל הפתרון האלטרנטיבי לעתיד. מפני שהוא מנציח את אותם חיי האדם בו קיבלנו את אותה התורה.

אף בשנים מהווים שלאחר השואה, פסח/שבועות, הכוכב הבינארי בשמי השנה היהודית, מעביר שנמצאת בתוקף גדול אל כולנו, לתוך יתר על המידה היהודים – מהמחיר הריאלי הניצולים. מה שהינו אפילו לכל אחד הנו שאולי אנחנו חובה להמשיך לשרוד, ושהדרך לעשות בכל זאת הזו להישאר נאמנים לעם שנוצר בחג הפסח הבכור מאוד – ולאותה פרויקט שעליה הופקדנו 50 יום שלם בעתיד, למרגלות הר סיני.