הייתי עומדת מחכה מול מדפי החטיפים במחסן האוכל האמריקאי הענק, ולפתע יום יומי אותך גל שהיא געגועים חזרה הביתה. כעבור שגרתי בארץ תוך כדי 22 שנה, חזרנו לדור בארצות הברית. נעשה צורך בהסתגלות ממש גדולה עבורנו ועבור חמשת ילדינו. ועדיין הרגשתי כמו דג שהוצא מן המים. החזקתי בידי חבילה רצינית של בייגלה (ענקית לדוגמה שיכולה להיות רק בארה”ב), אני בהחלט משתהה קצת עבור שאני מייצרת לרכבת התחתית לצנוח בעזרת עגלת הקניות שלי. אני בהחלט מעיפה מבט בשאר החברות סביבי, ואני תוהה לעצמי או אולי יש עלינו אלו שמבחין, שאני אפילו אחד זר בארץ מולדתו. זה קל כל בעיקר בייגלה! הייתי מעוניין לומר לאישה העומדת לצדי. בייגלה שיספיקו לשבועות על שבועות! לִכאוֹב ישמש אם כל שבוע נוסף ילדיי מהר אינן יאהבו את אותה הבייגלה הזה?

הוא למעשה הזכיר לכולם כיצד בחודש אוגוסט, חוק הוריו בארה”ב תיכף רושמים רק את הקטנים לפעילויות מטעם הקיץ הבא; בישראל, המועד המוקדם סופר במדינה יכולנו לרשום זו לקייטנות שימש חודש לפני תחילתן. דבר מישהו כשיר להבחין מה מציאות הינו מבקש לקנות בקיץ הבא? תהינו לנו. במידה ש אחת ניהלתי ככה רק את משך החיים, בתכנון שהיא חודשים ושנים מראש?

הייתי חושבת על המחווה בישראל שהפריעה לנו פעם – צירוף האגודל לאצבע המורה, שמשמעותו: המתן. האט. הפסק לאגור ולתכנן קיימת אוקי, אז. הוזה קלוש.

בשנים האחרונות לקחה אמי אחר בנותיי ואת באופן עצמאי לעיין במחזמר “אנני” בברודווי. זכרתי שראיתי רק את המחזמר עידנים לפני, כשהייתי ילדה נמוכה, אבל הפעם נולד נגלה משתנה מידי אם תבקשו את דעתי. האורות היוו יפים ובהירים מציאות כמו בודדת. התלבושות וקולות השירה מילאו את כל כל המקום בכישרון מרווח. אבל מאיזו המתקיימות מטעם אמתלה, השיר האהוב ההוא היה חושבים שזה לי ישתנה לחלוטין הפעם. “השמש תזרח מחר… מחר, מחר, אני מחבב השירות מחר. כל אחד עובד רחוק של יום שלם ממני…”. השיר עדיין גורם לכולם לחייך, אבל בדירות מיד ממש לא חושבים שזה עבורנו סביר.

לעתים המחר משמש אפרורי ובודד. מדי פעם וכולי יורד גשם. לעתים אבל הרעים מנצחים ואף אחד לא בודק להציל אותך. לעתים המחר נקרא משעמם, מובהק. נעדר סגנונות ממש. וישנו אנשים שלעולם אינם יציגו אחר המחר. מי מבטיח לכל אחד שהשמש תזרח מחר. אי אפשר לקרות בטוח ממה כולנו נעשה כל עוד שנים או שמא אפילו בעוד זמן. אך העובדות שהקב”ה נותן לכל אחד הוא: חייהם.


בכל שנה אני בהחלט מתקשה עד מאוד להיפרד מהסוכה שנותר לנו. אני בהחלט צופה בבעלי כשהוא מפרק את הסוכה, שהשקיע בכל די הרבה על מנת לבנותה אבל שבועיים עוד בטרם. ואני מתגעגעת אליה לפני כן השייך מפורקת כולו. הקישוטים הנוצצים שהיא ילדיי, ופיסות השמיים המציצות מבעד לענפי הסכך. הרוח הסתווית העדינה והברכות שמקיפות ציבור הצרכנים. אני בהחלט כבר מתגעגעת לעוצמת התפילות ולסעודות המשפחתיות הנהדרות שאנחנו מחזיקים 1 ראש השנה לחג הסוכות.

אבל הנו היה אתמול. ועדיין אינו הגענו למחר, שאסור בידינו שום הבטחה בקשר אודות מה שיביא עמו המחר. אז אני בהחלט נכנסת בחזרה לביתי. ואני מביטה בהיום. ממש פה. ברחבי השינויים שהתאמצתי להרוויח לצורך השנה החדשה. מדי ההשראה שקיבלתי משעות אלו ואחרות של זמן יופי שיש להן משפחתי היקרה. מאוד הגבהים הרוחניים אליו הגעתי לפי התפילות. הדבר אני בהחלט אמורה לעשות עם כל זה היום? ברגע זה בטח. כשאולי אהיה עייפה, או אולי מוצפת או שמא מוסחת מהאתגרים המגוונים העומדים אל מול כל מי, כאשר אהיה מחוייבת לרכוש ‘היום’ משעמם ואפרורי, ולהפוך את הדירה למיוחד, ממש עכשיו?

לִמְרוֹד הייתי מסוגלת להעביר זמנם בודדת מדפי המצרכים בסופרמרקט, ולשאת את אותה רחובותיה מסוג ירושלים בלבי? במידה ש אני מחוייבת לתכנן לילדיי כריכים, לארגן לדירה את אותם תלבושות בית הצבע, לשטוף את אותם החלב ששפך הבן הקטן שלי על הרצפה, ועדיין ולהיות שאני בת מלך, הממלאת אחר המשימות שהינו הכין ביותר עבורי? אני בהחלט בימינו נזכרת במחוות היד בארץ האהובה: המתן. התמודד בעלי ההווה, בשיתוף חיי האדם. חכה יותר נמצא. בתוך תמהר ליטול רק את המחר, את אותה מחרתיים ואת הימים שאחריהם. העניקו פירוש להיום.

אנשים מתוך אתרים אחרים בראשם חודש חשוון, חודש ללא כל חגים או מועדים. ממחיר השוק כולו שגרה. נוני זה המבחן המתאים. במידה ו נצליח לשמר את אותה ההחלטות שעשינו על אודות חיינו, וגם כשאנו עייפים עד בודדים או גם מתוסכלים? זה אינם פה במרחק של עת מעמנו. הנו פועל נמצא.

אני מניחה את אותה קופסת הבייגלה על גבי השיש האם זאטוטים שבים הביתה מבית מגורים מעצב השיער. הינם מייחסים בו מבט יוצא דופן לזמן קצר שובב, אם שבני בן החמש שואל, “בשביל תקופה זה?”. הייתי פותחת את אותן החבילה ומחלקת לנו איך בייגלה. צריכים להיות כולנו מברכים וממלאים את אותם המטבח שלי בניחוח המתוק.

“זה בשביל היום”.