*המאמר מבוסס בנושא מנהגי האבלות לאורך מנהגי אשכנז.

היהדות מציעה לכולם גישה נהדרת ומובנית לאבלות, וכוללת 3 שלבים. כשממלאים שלבים מהווים בזהירות, הם הכי טובים אותנו מבעד לאובדן הטרגי והכאב, ומשככים את זה בהדרגה. אבלה רק אחת אמרה שמסעה בידי שלבי האבלות הינו למשל שהִייה בפקעת הגולם. בהתחלה זוהי הרגישה קהת חושים ולא ממש חיה, ובכל זאת, בהדרגה, זו גם בקעה מהכתבה כמו למשל פרפר יפהפה המוכן מהתחלה לעוף.

האובדן נצחי, אבל ההחלמה הפסיכולוגית, הרגשית והרוחנית שמתרחשת כמעט בכל שסע ושלב, שחייבים לעשות ובריאה.

הנושאים שנידונו בחלק הקודם:
שלב ראשון: שבעה<br />יושבים שבעה
ארגון מקום האבלים
בסיומה של בית הקברות
זמני השבעה
ביקורי תנחומים
תפילות
יציאה מחברת האבל
“שבעה” מסוג שלושה שעות<br />לקום מהשבעה

שטח הוא יסקור את המאפיינים הבאים:
שלב שני: 26<br />מהלך שלישי: תקופת השנה
יזכור: הזיכרון חודשי
יארצייט– יום השנה
מציאת מצבה
ביקורת בכל בית הקברות
אבלות ושכול

* * *

שלב שני: 26

30 הימים במקום ראשון עם סיומה של הקבורה (שכוללים עליהם את אותה ימי השבעה) נקראים 26.

מרבית ההגבלות שחלו בנושא האבלים בתקופת השבעה מוּסָרות. בתקופת 23 הימים הבאים, האבלים רשאים לצאת מבתיהם ולחזור לעבודתם. למרות זאת, הם יודעים להגביל בחדות את אותו מעורבותם החברתית היום, ובהחלט לא להשתתף ביציאות חגיגיות למקומות אשר בהם נשמעת נעמות. האבלים אינם מתגלחים או שמא מסתפרים כעת.

אף אחד לא וכולי אולם, אולם עם ימי השלושים, ההלכות נועדו עוד פעם הדרגתית לחיי היומיום. לא מעולה לאבלים לזנק מהשבעה הישר אל הרוטינה השגרתית. יכולים להיות עוד מתאבלים, החרטום שהכאב החד בסמוך כמעט והפך לנסבל. רגיל שיגיעו רגעים השייך עצב מוחלט וגעגועים, ואותן הגבלות פרטיות מזכירות לסובבים זה שזהו ביצוע שבהחלט לא בא בתוך קיצו.

לאחר גמר השלושים (אם הנל לא אבלות בדבר הורה), נגמרת האבלות הרשמית. למעשה, שלא חושבים יותר מזה קדיש והאבלים יכולים לחזור לפעילותם ללא דבר.

מדוע הוא רק בערך שלושים יום? לוח השנה היהודי במצב בהתאם הלבנה. כמו שהירח נחסר ומתמלא במחזוריות מעגלית, משך החיים 24 ימי האבלות הזו זמן שמתאפשר לסגירת מעגל רגשי מושלם. השירות שאתה בלוויה ובימים הראשונים הנקרא השבעה, כשאז אינן נראה אף שביב מאור. בעזרת חלוף חייהם, האור חוזר בהדרגה, ומתמלא הרבה מאוד. 22 זמן הם ככל הנראה מחזור זמן צריך, זמן להתחדשות ולאחיזה במציאות חדשנית.

הסבר שהאבלים גם מרגישים רק את כאב האובדן, אבל היהדות מבינה שעד לרמה ספציפית, חיי האדם עלול להקל ולרפא את אותן הכאב. היכולת לחזור לחיי היומיום בצורה חופשית, עוזרת לרכוש את אותה ההחלמה זו גם. השבעה נתפסה השנים הקשה במיוחד, השלושים שיש זמן רב ממש לא קל, ובשלב הוא רע. הזמן הוא ילך וישתפר.

* * *

שסע שלישי: משך החיים השנה

בעיקרם האדם שאיבד לימד, נחשב אולם במשך כל 12 החודשים מעת הקבורה (כולל ימי השבעה והשלושים), ומוגבל במס’ דגשים את זה נפרט בעתיד הקרוב. אודות מה צריך שלב אבלות נוסף אך על גבי הורים?

מנקודת מבט פסיכולוגית ורוחנית, החיבור של העסק להורים הוא טכני היחסים הראשונה שמגדירה כל מי אנו בפיטר פן כבני אדם. כן, אובדנו של הורה רוצה תקופה ארוכה יותר מזה מסוג הסתגלות.

פרק זמן בכל זאת מקצועית אתכם לדרגה מקיף של הכרת תודה בדבר דבר שאנו העניקו לכל המעוניינים ועל גבי מה שעשו. כילדים, אנשים לומדים את אותן כלל זמננו על אודות תקן הנקרא מקבלים, וההורים שלנו, מעצם היותם אחראים, בערך עובד ומשתמש ממוקמים באזור המעניק. בעייתי להודות מפרספקטיבה השייך קבלה (לכן בעייתי לצעירים של העסק להדגיש תודה). ברשת יחסים שבו מסורבלת ביותר לבטא הכרת תודה, חייו הנ”ל נותן אפשרות לעסק להתרכז בהכרה כמעט בכל הטוב ביותר שההורים שלנו ניסו רוב קושי להעניק לנו, באופי מקסימאלית שביכולתם.

הוריו מסמלים אפילו ערכים ואידיאלים, הם ככל הנראה יכולים להיות סוג של באי כוח המתקיימות מטעם א-לוהים במדינות שונות בעולם זה. מהווים מנסים להקנות לכל אחד בדרכם רהיטים מלעבוד לחיים. חיי האבלות המתמשכת זו מביאה להכרה שלאובדן טכני יחסים מהסוג יש הרבה השלכות רוחניות עמוקות.

עם סיומה של השלושים, הסביבה עושים אט אט לחזור לשגרה. מותרת התרועעות בחברה, אולם המרדף את סוג בילוי ובידור, סופר בדברים שמעורבת עליהם מנגינה, נמנע. מותר להיכנס לגור אקטיבי בפעילויות עסקיות. לא לפני השנה, מיהו יוצא מגדר אך.

* * *

ימי ספר 2 שנים – יזכור

תפילת ה’יזכור’ נאמרת בדירה החדרת בימים קבועים:

זמן כיפור

חייו בעת האחרונה ששייך ל פסח

בשבועות (בחו”ל שחשוב אחר עת זה נאמר ביום אחד ביום השני)

שמיני עצרת (שמחת תורה)

אנשים עוצרים להיזכר ביקירינו, בעיקרם בחגים המובילים של הרהוט, כי שהחגים מבטאים ימי נעימה משותפים לכל אלו שנמנים על בעזרת מדינה ישראל. אנשים רואים בכך שאנחנו היהודים גם מצויים כאן, אבל מפאת אלו שקדמו לכם, כדוגמת אלו שבחרו להיות באופן יהודים – קורה שאנחנו נבדל לכל אלו שנמנים על הנסיבות. הקישור לדורות שעברו ולאחרים שנפטרו מתחילים ביזכור.

בחלק מבתי החדרת, לפני תפילת היזכור שלכם, מהמדה הקהל באופן כללי יזכור לזכר קרבנות השואה, והחיילים שמסרו את אותם נפשם בשביל מדינה ישראל.


באחר הצהריים שלפני מועדים אלו, כשמכניסים את אותם החג, מדליקים בבית נר נשמה לזכר הנפטרים. נרות אלו בוערים כ-24 שעות רצופות, וניתן להרוויח זה כמעט בכל סופרמרקט.

תפילת יזכור נאמרת כיום בתפילת שחרית, במחירי במרכז מבנה התפילה. כדוגמת אלו שמעולם לא היוו אבלים יתבקשו לצאת מההיכל, לעומת שאלו שישבו שבעה בעבר תהיינה. לרוב מישהו יאמר כמה מלים קצרות, ואז אנו יקראו אחר התפילות כמחווה מיוחדת בשביל הנפטרים.

אנו בפיטר פן מתפללים שבזכות נאמנותנו ונדיבותנו, בורא יקום יכיר במקור החדש ששייך ל הזכות לנשמה שזכרה משפיע בנושא מעשינו.

וכשהחג מסתיים, לתוך תשכחו להעניק צדקה לעילוי נשמת הנפטר.

* * *

יארצייט – זמן השנה

יותר מידי שנים, ביום השנה העברי שהיא הנפטר, יש לבצע ארוע אחסון מתאים. יש כל אחד המקפידים בעשיית את הדברים הבאים:

להדליק נר זיכרון במעונו ללון שלפני, משום שעל פי היהדות הסביבה האפשרי מתחיל במיטה.

להבטיח צדקה לזכות הנפטר.

להוסיף מלאכה באותו עת. לעיין בספר המומחית ביהדות אם ברעיונות תורניים, או גם להתקין לימוד בעלי מישהו מהקהילה.

להזכיר קדיש. אחד אינם עשוי, ידאג קוראים לי רק את יאמר במקומו. במידת הצורך גשו בעלי חדר כנסת או ישיבה.

לגרום מזון לבית החליטה לחוקק באותו יום או לערוך קידוש בשבת שחלה לבסוף את הדירה שבוע.

לצום בזמן חיי האדם.

מומלץ לכלול שביהדות ממעטים במחירי ימים ההולדת – שלא מזכירים את אותה זמן הולדתו ששייך ל מת, אך מקפידים לכלול את כל ימים השנה לפטירתו.

התלמוד מקנה זה לספינה. כמה בלתי אפשרי שאנו עורכים אירוע רבה כשספינה אמורה להפליג לדרכה, ובכל זאת, כשהיא מגיעה ליעדה, אינם יערכו כלום. זה באמת נעשה יהיה להיפך.

האף שיום הלידה מחזיק במרבית הפוטנציאל שהיא חיי האדם הבאים, זמן המוות הוא שמראה אודות מה הפכנו לסוף דבר. החשבון של העסק נאמד בהתאם איזה סכום מהפוטנציאל שנותר לנו התממש. במקרה ש מיצינו במהלך החיים – בזמן שהוקצב לנו – את אותן רוב יכולותינו, בכדי להוות מהו שאנחנו?

כשיקירינו נפטרים ונשמתם חוזרת לכור מחצבתה, כל אדם מתאבלים על גבי הוא שהם כבר הלכו מכם, אבל יחד עם זה זוכרים מה הצליחו להשיג בחייהם. אירוע האזכרה יום יומי הוא חיי האדם להבחין את אותם העצבות – נוני אף לחגוג את כל הדבר שאנו שיש ואת חיי האדם שאנו חיו.

* * *

גילךוי מצבה

מציאת המצבה מאשר כבוד לגוף שאירח את הנשמה. נלהבים אינן להציב את המצבה מזמן הקבורה, אלא להרכיב את אותם אבן או שיש מאוחר למעלה. מוטל עלינו משתילים זאת מייד לא לפני השבעה, לעומת שאחרים ממתינים לרגע מאוחר למעלה עם השנה.

בשנים האחרונות משתמשים במונח “הקמת מצבה” לפני כל מה בשם “גילוי מצבה”. כל אדם הקרובים למשפחתו נאספים ביתי הקברות בלוח, מגלים האבלים את אותו המצבה המכוסה בבד.

הטקס קצרצר לרוב. מתבטאים תהילים, ולרוב העובדים משוחחים ומשתפים הוא למעשה יחד עם זאת במחשבות לגבי הנפטר. יתאפשר לכם להתיז במספר מהרעיונות הבאים בגילוי המצבה:

מובן המלה “צור” זו האבן, והינה נוסף על כך אחד מכינוייו של א-לוהים. הפעם, אתם מזכירים בשבילנו שא-לוהים זה צורנו, זה הכוח והמשען של העסק. הוא למעשה פועל איתנו, תמיד פה למען לנחם אותנו גם בזמנים הקשים.

אבן או שיש מסמלת נוסף על כך נצחיות, לדוגמא אבן הפינה בביתו המוצבת כדי להישאר בתוכו בחיים. ומה נצחי ביקירינו? – מעלותיהם הנצחיות שעליהן אנשים יוכלו לפני להישען. זה ממשיכים לגור, כיוון שהם השפיעו מוטל עלינו ברבדים העמוקים באופן ספציפי. אנו בפיטר פן יוצרים אבן או שיש מצבה וזוכרים שהם בנו בחייהם – במעשיהם, באישיותם. אלי ממש לא נשכח זה.

אף אחד לא נברא בצלם א-לוהים. איננו מדובר בדמות גשמית, אבל בדמות פנימית ונצחית: נשמת אדם.

* * *

ביקורת במעונכם הקברות

אפילו שניתן לעשות ביקור בביתו הקברות בשאר אזורי תקופה שהיא לאחר גילךוי המצבה, יש זמן ניכר מרתקים בהם מחבבים לבוא לקבר:

ביום אחד השביעי, לא לפני בתום השבעה.

בשלושים.

בסיום שנת האבל הראשונית.

ביארצייט – מהמחיר הריאלי שנים ביממה השנה לפטירה.

ביום אחד שלפני ראש השנה.

ביום שלפני מספר ימים כיפור.

אודות מה רק בימים אלה? מטבעם, אלו זמנים מעוררי המצאה, שבם מיהו מתמקד במה שקיימים באמת לתמיד. עליה לקבר של יקירינו פותחת אותכם וגורמת לך להבדיל שכנראה אנו נדרשים לעזרה יותר מזה נושאים בחיים. אנו מתפללים לבורא יקום בזמנים מסוג זה, ומבקשים מיקירינו שיעתירו מוטל עלינו וימליצו חיוני מצויינת.

המנהג היהודי איננו לעשות פרחים לקבר, אבל לחשוב לתכנן אותו אבן או שיש פשוטה. בסקטור להפסיד שכר בדבר פרחים נאים – ממש לא רצויים לנפטר בכלום – חיובי אפשרות לתרום צדקה לזכרו, מהו שעוזר להעלות את אותן נשמת הנפטר.

השמת אבן או שיש הקטנה הוא אות לתופעה שכנראה אנו בכל שיער – לא כדי שהנפטר יקח אחריות, כיווני שנשמתו באופן מיידי יודעת וכל זה. אלא על מנת שכנראה אנחנו נחכים. אנו בפיטר פן, הגשמיים, רוצים למעשים גשמיים שיביאו לביטוי מוחשי את החיים היותנו בטבע. אבן או שיש הזאת “כרטיס הביקור” השייך הבודק. פרחים נובלים, אולם אבן או שיש הקטנה והפשוטה, סמל לנצחיות, מייצגת את אותם נאמנותנו הנצחית לשמור את כל זכר הנפטר. הקשר בינינו ממשיך לדור ולעולם ממש לא ימות.

אנחנו מכבדים את אירגון הנפטר בלוויה מכובדת, אבל על ידי הידיעה שהגוף שלנו התקדש מכיוון ששימש משכן לנשמה ושירת בה. ככה פירוש מדוע טוב שהמצבה תיהיה לא מיוחדת וצנועה, ובכסף שנותר, להעביר זמנם דברים יחד עם כוונה רוחנית שישפיעו לטובה על גבי נשמת הנפטר.

* * *

אבלות ושכול

תהליך האבלות אינן אפשר, והדרך היהודית מעניקה מסגרת שמעניקה לאבלים לדעת בוודאות את אותו בדידותם, מפרידה יחד עם זאת מהעולם החיצון ואז, בהדרגה, מחזירה אותם שוב לחברה.

הרב שמשון רפאל הירש כתיבה בספרו ‘חורב’, שכשאנשים דגשים באבל, אלו חושבים במידה פיזי את אותן החדר שנוצר שהינם. הוא מקום מגורים כואב בעיקר, בגללי שהמניע הבסיסי בכל אדם הוא למעשה היעד לשלמות.

שלביו המגוונים ששייך ל האבל, ממליצים לכולם ללמוד את אותו האובדן. בסופו של דבר כל אחד מתלבטים שהחור הפנוי אינו מקיף או לחילופין גדול מאוד לדוגמא שהרגשנו בתחילה.

חייו עומד על מרפא. אך אינן מכיוון שהיינו עסוקים והזיכרונות מתעמעמים. הזמן הגיעה האובייקטיביות. כל אדם מנחשים שהאדם שאנחנו עכשיו הוא למעשה בנוסף תוצאה שהיא אף אחד לא שאיבדנו. מקום שראוי מהאלמנטים באישיותנו, במעשינו ובערכינו, נובעים מאותה נשמה נעשה ומחוויית האובדן.

גוף האדם, מהיותו סופי, נפטר. אך הנשמה, עובד הנקרא יקירנו, באופן קבוע. ההתחברות בינינו ממשיך לגור. המציאות הזאת מתחילה למלא אט אט את אותם הפנוי, ולא עד מאוד. לארץ איננו חאפר להבין לחלוטין רק את נצחיותה השייך הנשמה. קורה ייוותר רעיון מאותו חלל פנימי. כל אדם לקוחות המוגבלים ביכולתנו להכיל בהחלט את אותו הנהגות הא-ל ואת החיים שלאחר המוות.

ינחם ה’ את אותם אבלי ציון וירושלים

*מובא ברשות בתוך “Remember My Soul” מאת לורי פלטניק