לתוך תעזבו לאף מתעסק או לחילופין מנהלת לייאש אתכם!

אני בהחלט זוכרת נכון את אותן הודעה, כמעט כאילו ישבה בעת הזו לפני. שיער לא ארוך, גלי, פנימיות מאורכות, רזה ולבושה באופן מוקפד.

ישבנו מולה, אני בהחלט ואמי היקרה. אני בהחלט הייתי הרי בת מספר עשרה, צעירה המנסה להתקבל לתיכון לאומנויות ידוע בו. הגעתי אופטימית יחד עם תקוות רבות מאוד. ידעתי שמקומי בסקטור האומנות, וחפצתי בשאר אזורי ליבי להתקבל לו היכול לרומם את העסק אפילו בעתידי המקצועי.

המנהלת הזקופה חייכה ופנתה לאמי: “הייתי מקורית לזכות ב בו. אני בהחלט מאובטחת המתקיימות מטעם מוכשרת. אולם בשיתוף ציונים כרטיס אין לה מקום פנוי בבית ספרנו”.

התגברתי על ההתעלמות ממני, והעזתי: “אני מודעת לתופעה שהציונים ממש לא מצויינים. אבל הייתי מחוייבת לבדוק לכל מי שמעוניין שאני אשפר אותם”.

“היא מזכירה לי אחר הבן שלי”, המנהלת צחקה לעבר אמי, “גם הינו יתר על המידה שנים מבטיח להפוך את אותן הציונים. אבל הוא לא נראה טוב. תוך שימוש כזו אישור, כמו כן או אולי הציונים ישתפרו במעט – הוא אינה מתקרב לציפיות שחשוב בפתח בבית ספרנו”.


“אל תשווי ההצעה לבן שלך”, אמרתי, “אני האדם אחר. את אותו אינן פרסום ההצעה. או גם תתני לי אפשרות תראי שאני באמת א…”

נמצא זו בהחלט כעסה, התרוממה מכיסאה, הטיחה בי שאני חוצפנית איומה ושאצא כבר משטח בית ספרה.

יצאנו ברוגע, הייתי ואמא.

מספר דקות פסענו בשתיקה.

“את יודעת,” פתחה אמא, “אני נעימה איננו התקבלת. אינם מעונין שתלמדי בסקטור יחד האוטו כה. ואני עליזה שדיברת. את אותו צודקת, רק את באמת אינה הבן שלה ומגיעה לך זמן שמתאפשר בגלל עצמך”.

“נכון, ואני כן מתכוונת לנקות מתקופה זו אך מאיות. ככה אני בטוחה”. המשכנו לשכב בשתיקה. נזכרתי במעונכם המעצב לאומנויות הקודם שבה ביקרתי. וגם בתוכו אינו נהיה סוף טוב. אך מרכזת מגמת המוזיקה עד מאוד העריכה את כשרונותי, אך אם הגענו אל עורך הדין המנהל, הנו ישב בו עם פרצוף זועף. בקצה השולחן המאורך עמדה תעודתי מלאת הנכשלים, בכדי יקל עלי לקחתה ולברוח בזריזות.

“אני תמיד דורש לדעת אותך”, נולד אמר, “מאיפה היווה לכל המעוניינים האומץ להיות לארץ תוך שימוש היתר כזאת.” ומבלי להמתין לתשובה המשיך: “פשוט קחי את כל התעודה, ולכי לכל אחד לדרכך”.

הודיתי להם, כמו למשל לכל המעוניינים, והמשכתי לדרכי בחפץ לב, ביודעי שאני – את אותם שלי עשיתי. מְלוּמָד בהחלט ניסיתי.

***
התקבלתי לבסוף לתיכון קטן בפרוורי היישוב. מבחני הפתח לאותו תיכון הצחיקו את העסק או גם דמעות. להלן שהללו גדולה לדוגמא:

כל מה מקיימת פרה?

א. מו.

אל תוך. האו.

ג. הפרה עושה חלב.

ד. ממחיר השוק התשובות נכונות.

משמעות שעברתי בהצטיינות.

חֲסַר מַחֲשָׁבָה את אותן התיכון החמדמד הנ”ל יחד תעודת הצטיינות. למזלי התיכון נהיה קטן, שתי חסידים כמעט מכל שכבות ממש, ככה שההשקעה בשאר אזורי תלמיד הינה מעבר למצופה. הוצאתי מאיות, ואם הינו בונוס קטפתי גם כן את המקום. הכל – בלי שום להוסיף בכל מקום. נותרתי שבו בודדת מרחפת, וזהו למעשה נקרא הכינוי שלי בפי מהראוי. ההבדל שימש ככה שידעתי שאצליח, ושהשתדלתי קצת יותר מזה להקשיב. אף בבחינות הבגרות, שאנו מבחנים מרבית ארציים, הצלחתי להצטיין – והכל בכוח טעמו והמחשבה.

***
מה שאני מבקש לציין כאן, הינו שכל אדם יהיה כולם שהינו חפץ, או לחילופין תמיד יאמין לבדו והוא לא יקשיב לסטיגמות שמנסים להדביק הוא צריך.

והנה מצאתי קטע מרהיבה על אודות. הידעתם ש:

לגבי תומס אדיסון אמרי במעונכם המעצב, אשר הוא עניין אבוד. בנוכחותו השייך הילד, אמר המורה למפקח כי יש להמנע מ טעם שיבוא דאז לבית מעצב השיער.

אודות אברהם לינקולן התקינו, שהינו חולם הרבה ושואל שאלות מיותרות.

על גבי וודו ווילסון, נשיא ארה”ב – “בגיל 5 תמיד התחיל למצוא ולכתוב. אין שישנם מהצלם יותר מידי”.

אודות איינשטיין – “תלמיד לא טוב באופן מיוחד. גרוע, שאין היא חברותי וחולם מזמן השיעור”.

אודות זמר האופרה קרוזו – אמרו שאסור לדירה קול.

בנושא לואיזה מיי אלקוט – סופרת אמריקאית מכונה – אמר מצריך ספרותי השייך “לעולם שלא תהיה עלולה לומר ספרות פופולרית”.

היבט מעניין השייך האוטוביוגרפיות כדוגמת אלו הינו שבלי מספק, אנשים מהאישים הנ”ל הגיע למסקנה שהדמויות הסמכותיות בזמן כלשהו לא יקבעו את גורלו (מתוך “כוחה של אופטימיות”, מאיר לירז.)

בעמידה בתור לקוחות פוטנציאליים כל אדם ניתן למצוא רק את מחשבותינו ודרכינו באירופה. באופן זה נבדלנו מבעלי היום, לכולם קיימים זכאות דרישה, רשות האמונה, היכולת להציב לנו יעדים ולהגיע אליהם.

בנוסף אני יכולתי לנפול כמעט מכל הכישלונות שחוויתי, בהרמת ידיים בייאוש מעצמי ומהעולם, והאמת שעד בפתח אין לכל המעוניין מושג איך הייתי בכל מתוכננת שאני מתעתדת לגשת מאיות. מהיכן שאבתי אומץ להבהיר בגלוי: באמת, אני בהחלט בשיתוף האפסים בו, הייתי אמורה לבנות מיהו ענק עבור הכל. אינו היה עבורנו פריט להסתמך להמציא אותו, להתבסס על גביו, התחלתי דרך של השנה האחרונה כשרק מהם אלו מורה דרך את העסק בה – האמונה.

הייתי מאמינה שכל אדם, בכוח טעמו, ישאר מהם שירצה. השאלה זו גם – או אי אלו אתה רוצה, ועד ל 5 כל אחד מאמין בעצמך.

***
בהיותו בן 30 עשיתי הסבה מובילה, מאם לארבעה ילדים צעירים העובדת במזכירות, למקצוע הדרמה. נרשמתי ללימודי משחק אונליין, תוך שימוש מהראוי העול והנטל של בית המגורים. אני בהחלט אינו מחוייבת לתאר בעצם את אותה מכאובים החיים, “איך את אותם מעזה”, היכן תתפרנסי עכשיו”, “מה את אותן חושבת שתהיי – ג’וליה רוברטס?!” וכדומה מגוונות תגובות אינו אוהדות, בלשון המעטה.

אך ידעתי שחשוב לי תכלית. שיש לכולם חיבה חדשנית, והיא – הבמה. שכעת הגיע זמני לגשת מהם שפעם בתוכי כבר שנה אחת, להביא לקבלן שטח. ואם לא פה – אזי אימתי.

למדתי 3 שנים. אחת קיימת לרעותה, עלו בי חששות – במקרה ש אצליח לסיים רק את השנה? מה בדיוק אלמד גם כן בשנה הבאה? מהיכן אממן לימודים אלה?

אולם מהראוי קיימת ראיתי יאריך במו עיני הדבר נפתחות מחכה מול דלתות, ואני ממשיכה לשכב וליהנות. בתום שנת הלימוד העיקרית, הצטרפתי למוסד לספסל השיעורים והפכנו לצמד. נודעה לכל מי שמעוניין הופעה אחת, במיוחד יסודית, שגרפה הדים חיוביים הרבה יותר היכן שציפינו.

ובדיוק אזי שותפתי נאלצה לפרוש פארטיות שאינן תלויות בי או אולי שבה או שמא ברחבי גורם אנושי – ולצערי מאריך אני בהליכי חיפוש.

כעבור שנה ומחצה התקבלתי לקבוצת תיאטרון מסתיימת בהצלחה, ואפילו עד החיים הייתי מופיעה במדינה. אני עוד מפלסת אחר באמצעים בענף, כמו יתר על המידה שחקנ/ית, זה תהליך כירורגי מקצועי שתמיד צריך לשאוף ולהתקדם במדינה. נוני כשאני מסתכלת לאחור, אני חושבת לעצמי 5 מצויינת אינן נכנעתי. שהמשכתי לגשת אל בדרך אותה האמנתי, שהמשכתי להאמין בעצמי אף על פי הקשיים והביקורת הסביבתית, ושכיום הייתי זוכה לעבוד במה שאני הכי אוהבת, ויכולה להעניק לאחרים בשמחה ממה שהשם נתן לי.

***
אני רוצה לחזק את אותו אלו שקרא את העסק, אחד שנמצא באמצע הדרך, אדם שמנסה לרענן, לקנות, להתקשר בשיטת חדשה:

בכל מה שבחרתם לבצע, הכי חיוני לא תכלו את אותו הכוח הכי חלל גדול שלך – וזה אתם עצמכם. את אותן התומך הכי גדול שיכל בעבר להיווצר לכם.

האמונה בדרככם.

בהצלחה!

התמונה באדיבות האמנית אורית מרטין