לקראת מעט יותר מ-60 קיימת, הציף ים של אנטישמיות את אותו אירופה. בים סוער הוא שטה “תיבת נוח” לא מוכרת – חלק השייך מקלט לקראת אתר מהילדים בני העם היהיודי הסובלים.

סיפורה מטעם תיבה אותם שאתם בלונדון, ב-31 באוגוסט, שנת 1939 – 3 שעות לפני פרוץ המלחמה יחד עם גרמניה. הממשלה הבריטית החליטה להדרש רק את צאצאים בטווח גיל אזור הצבע מלונדון אל אתרי אינטרנט של הכפר, הבטוחים בהרבה. כחלק מ התוכנית, יתר על המידה מוסד לימודים בלונדון מטרתו נהיה לעבור לכפר, והילדים רשאים היוו להתאכסן בבתיהם השייך דיירי המקום. עם זאת, הסידורים המדויקים בנוגע למגורים, אוכל ומקומות הקורס אינה פורטו: הממשלה רצתה לשמור לגבי מיקומם ששייך ל בתי הספר החלופיים בסוד אם לאותו יום שבה יתבצע שנפטרים מ החרום.

אחד מבתי הצבע האלו נעשה אוניברסיטאות חילוני שמנה 500 תלמידים. שטח מהתלמידים גדלו באנגליה, בשעה שאחרים שימשו ילדים-פליטים שבאו לישראל בתקופה האחרונה מגרמניה ואוסטריה (ברוב המקרים, צאצאים הנ”ל יכנסו חסר הוריהם). ילדי בית הספר זה בוודאי, בשיתוף בעל מקצוע ביה”ס, נשלחו לכפר שֶפוֹרד וסביבותיו. מנהלת מרחב הספר, ד”ר יהודית גרינפלד, מתארת את חוויותיה שם בספרה, “גלות באֲפָרִים ירוקים”:

‘בני ישראל’ שימשו לצרכים של כל אותם דיירי הכפר ידע תנכ”י טהור שעורר אסוציאציות של שבטים נודדים במדבר הלוהט לעברה הנקרא ארצנו המובטחת. על ידי זה יובן מהו כפריה אדוקה, בשמעה מיהו זה לכפר, קראה בהתרגשות לעבר בעלה: “בוא זריז, גמר, בני מדינה ישראל מבין התנ”ך הגיעו!”

אך היו אף נעבר לכך שאצלם התקשרה המלה “יהודי” קשר כלילי וטבעי לסוחרים אוהבי בצע ולמלווים בריבית, או גם העלתה תמונה דמיונית הנקרא… יצורים עטורי קרניים. “אבל לא רצוי לעסק קרניים!” קראה איכרה בין בהפתעה לעבר הילד היהודי שנשלח לביתה.

מפי המורים והעוזרים שמעתי בנושא הקשיים בתוכם נתקלו ילדינו בהגיעם לבתי מארחיהם.

במעונו חכתה למפוני החזית ילדים פגישת עבודה החמה שהוכנה במסירות ובתשומת לב מירב. בחגיגיות ובהרגשת שליחות מרוממת ערכו בני ביתנו רק את השולחן במיטב הרכיבים ואומצת בשר החזיר, גאוותה הנקרא המסורת השפורדית, צריכה יותר נודעה לתת לאורחים הרעבים חום ששייך ל בית.

והנה בנכס חזר המחזה בעניין עצמו: ילדים קטנים, עייפים ורעבים, איננו נגעו בארוחה שהוגשה לפניהם. נענוע ראש ביישני, לגימה קטנה מכוס התה ו”תודה” בקול פחות – הינו כל מה שהחזירו למיטיביהם, והללו, נבוכים ומשתאים, נפגעו או אולי עמקי נשמתם…

המורים והמורות היו מודעים לאווירה העכורה שנוצרה, וניסו לדרוש אחר דרכים להסברה: מהווים החליטו להעביר זמנם מחברת למוסד ולהסביר לכפריים האדיבים בשיתוף הכוונות הכדאיות שאלו הינם הילדים יהודיים שמשחר ילדותם חונכו למלא באופן מוקפד עם תום הכללים של ישראל, שיש ברשותם עכשווי אמונה ישנה “שובים” ומנהגים שהם כבר טבע נלווה לקבלן. אלו אף סיפרו למקומיים שחלק ממשי מהילדים כדוגמת אלו הגיע אינו מכבר מארצות הכיבוש הנאצי והוא לא הספיק להמשיך אפילו אנגלית רגילה. הילדים הללו אינה יכולים לפתוח למה סירבו לטעום מצד החומרי מזון שהוגשו לפניהם, אך הם זה אסירי תודה בדבר הדאגה והמסירות ומעריכים רק את הכנסת האורחים החמה.

חוסר רגישות דתית

האנשים שמאכלסים את הכפר ניסו להרגיש, נוני יכולים להיות התקשו לקחת ילדים צעירים “מוזרים” אלה. המצב החמיר ועוד מקומות יותר מזה עם בוא השבת. בעלי שקיעת החמה, התאספו ילדים ומוריהם בשביל להתפלל את אותו התפילות המסורתיות. מעתה ואילך הם אכלו את אותן ארוחת השבת שהוכנה בכל בית הצבע וחזרו למארחיהם. ד”ר גרינפלד מתארת דבר יצא לאחר מכן:

“ג’וני, הדלק בבקשה אחר האור ואראה לך אחר הפרות ברפת”, קרא איכר לבן חסותו בן העשר.

“חמודי, עלי לגשת כאן לטפל בחממה, בוא אתי והחזק את אותה הפנס בשבילי.”

“הנה לנו לפרטים נוספים שילינגים, קטני. ‘קפוץ’ לקיוסק וקנה לכולם חפיסת סיגריות, ובעודף – קנה לכל אחד מסטיק!”

אך ילדים אינן יכלו למלא צרכים הללו, מכיוון שלא רצו למקום רק את קדושת השבת. עובדי הכפר קלוש הבינו על מה צעירים מסוג זה תופסים בדבר טיפים מוזרים והחליטו שאינם מעוניינים בהרבה יותר לארח אחר הילדים:

הקטנים כדאי, אבל הכפריים איננו הצליחו להירדם.

בעל ידע ששייך ל קצין ההפניה צלצל הטלפון ללא הרף, וב”פאב” המקומי התנהלו ויכוחים סוערים…

הכומר מכשיר אייפון שלו מוצהר אכזבה: משמש קיווה למלא אחר כיתת ימים א’ ממנו בקהל בוגרים אידיאלי מתוך תל אביב ולארגן שוב פעם את כל מקהלת הכנסייה, וכעת – מה?

בכל דנו על הבוער, ובכל מקום הינה המסקנה אחת: מהווים רומו, מהווים נוצלו לרעה.

הם ככל הנראה רצו למלא את אותן חובתם הלאומית וקיבלו אותה על עצמם בכל מקום ההתלהבות והאחריות של אזרחים נאמנים. חַם להיות רצו ליטול מפוני קרב זעומים ולפתוח לפניהם רק את בתיהם, את אותם כנסייתם ואת ליבם, והנה – הינו מה ששלחו להם!…

קשים לא גבוהים לא יסתגלו לשום שטח ושאינם ישתלבו בשום סביבה; שלא ישתתפו בשום מסיבה ויעמדו פועל מבין הצד…

צעירים נראים כמו למשל בע”ח שבויים, סגורים בתוך עצמם ובכיינים עד לרחמים, והגדולים, ברם אדיבים ומנומסים, נוני רבים ומגוונים עד לזרא. לתפילה בכנסיה מסרבים צריכים להיות להרשם, ובתרמיליהם גלילי ספרי עיון משונים שעליהם הם תופסים מכול משמר. מתחת לחולצותיהם צריכים להיות לובשים ריבועי בד לבן שציציותיהם מציצות מכל עבר – איזה מה מין עדר בשונה, יש צורך לנהל את החזרתם ללונדון ומיד!

יש עלינו לדרוש משלוח אידיאלי המתקיימות מטעם זאטוטים. ילדים קטנים משלנו!

בדרך זו, כל עוד הכפריים סוערים ונזעמים וסכנת גירוש מרחפת אל מעבר לראשיהם צאצאים, נמו לקבלן ילדינו את אותם שנתם כאילו כל אלו ממש לא נוגע להם כלל.

בדבר ארונות הלילה הקטנים מונחים היו הסידורים, על גבי הכיסאות בחדרי השינה שאליהם קופלו ארבע הכנפות [ציציות] בזהירות ועל גבי ראשיהם נחו הכיפות.

נוני “לא ינום ובלתי עתיקים שומר ישראל”:

יחד עם בוקר זרחה החמה, והילדים, רעננים לאחר שנת לילה מתוקה התעוררו ביום.

חיוך ידידותי משובב אודות פניו התמימות השייך ילד בן 5, עזרתה הנלהבת הנקרא ילדה בת מספר בהעסקת התינוקות, השתעשעותו העליזה מסוג בן הארבע עם התוכי על גבי אדן החלון – כל זה חוללו את אותן הנס.

הילדים, יחד עם כל היותם זעומים וחסרי מומחיות, ידאגו יחד עם זאת לטפל בעצמם ובנוסף גם באחיהם ואחיותיהם זאטוטים. הם לא ביקשו העובדות וקיבלו כולם בביישנות ובתודה, ועדינותם וצניעותם “כבשו” אחר הכפר.

אף אחד לא ידאג לפרט את אותו המִפְנֶה, אולם גברת א’ ספרה לגברת ב’ שהפליט הקטן “שלה” התאקלם להפליא, והגב’ ב’ מצידה פתחה בתיאור חכמותיה ששייך ל הקטנה “שלה”.

הכומר ואשתו [שאמצו שבעה ילדים], יחד עם ראש המועצה ואשתו, לקחו את אותו הילדים שבחסותם לטיול בפארק הלאומי בוויפנסייד ושבו ישמחו וגאים בחבורה שהתנהגה למופת והנחילה לשיער כבוד…

לגבי חבלי הכביסה בגינות המטופחות התבדרו “ארבע כנפות” לרוח החיים, ואודות מדפי מעבדה המכולת נחו ארגון מרגרינה כשרה למהדרין שהוזמנה ביותר מתוך תל אביב. עקרות חלל המגורים השפורדיות אינו רצו “שג’קי ופרדי, ברנרד וקייטי יאכלו כל יום שלם בו פרוסת טוסט יבשה”… וגב’ פ’ זכרה להדרש בליל שבת לעליית הגג של הבניין ולכבות אחר האור בחדרו הנקרא סיימן, שאם לא כן “יישן הילד כשהאור דלוק, מכיוון שהיום שבת…”.

ככל שחלפו החודשים, התאהבו אנשי הכפר בילדים בני העם היהודי “שלהם”. הינם החלה להבדיל רק את המסורת היהודית והחלו לכבד את אותו ילדים בעניין הישארותם נאמנים למסורתם ואמונתם בעולם אם לא. עם סיומה של הכל, מגוונים מהילדים שיש פליטים שהוריהם – או שיש ועוד מקומות לתמיד – שיש ידי הגרמנים. יחד עם זה, צאצאים נותרו נאמנים לחינוך היהודי שקיבלו מהוריהם.

ידידוּת כמעט לכל חייהם

הקטנים נשארו בכפר במשך 6 שנה אחת. יחד עם זאת אבא ואימא מאמצים כיבדו את אותם האמונה הדתית הנקרא אורחיהם ושאינם הפכו למיסיונרים. זו ועוד: זה התחילו לעודד את הפליטים לשמור בכל מאנשי מקצוע הדת היהודית ואת הבנים עודדו לחבוש כיפות. וכשילדה לא גדולה עם חשיבות רבה בטעות נעלי עור סקי ביום כיפור, הוכיחה שבו הגויה המאמצת: “מדוע אינך נועלת את אותו נעלי בית המגורים שלך?”… אישה נוצרייה הנל למדה להפריד אחר המסורת היהודית וידעה שיהודים איננו נועלים נעלי עור אמיתי ביום קדוש נולד.

הקשרים שהתפתחו רק אחת הקטנים היהודים ומארחיהם הנוצריים נמשכו תקופות, משמעותית בסיומה של שהילדים עזבו את אותם שפורד. למשל שכותבת ד”ר גרינפלד:

שנה אחת עם סיומה של “שפורד” וכולי יפקדו את אותו הכפר גברים ונשים במיטב שנותיהם שבהגיעם לביקור משפחתי או גם תחום לבריטניה, אינה עשויים שלא “לקפוץ” לכפר הנופש השקט על מנת לעשות ביקור את אותו “המאמצים”…

בטבע, בבקתה כפרית מטופחת להפליא, מקווה לטכנאי טיפים לקבלת פנימיות חמימה ונרגשת… שנה אחת את אותו קיימת, תוך כדי עשרות השנים שאחרי “שפורד” מביאה אליכם תחבורה הדואר האדומה רחב כרטיסי ברכה לשנה מעניינת מאושרת ומבורכת, לכן המעטפות – בולים מכל קצוות ענף, ואודות הכרטיסים חתומות משפחות וילדיהן – צאצאים וצאצאי ילדים צעירים הנקרא “ילדי שפורד” מימים אלו.

קודם דומות, שהתקיימו כעבור שנות המלחמה בלונדון ממש לא יכולתי איננו לחוש בזוג אורחים שנתקבלו בכבוד חדשני – אחד גויים כפריים שעשה את אותה דרכו לעיר הבירה בשביל לזכות ב חבל בשמחת “הילדים”.

“במשך שש קיימת רבות, אם העולם לחלוטין טבל בדם ובאש, ולמעלה מששה מיליונים מאחינו עלו בעניין המוקד בדבר קידוש ה’, חיו להם עכשיו ארבע המון ילדים קטנים שניתן על ידי כפריים נכריים שמילאו כעבור לימודים ממשלתית על סילוק ילדי אמסטרדם לאזורים הכפריים הבטוחים יותר מכך, וממש לא הגזימה המחברת אם השוותה רק את בית ספרה לתיבת נוח” (הקדמה למהדורה העברית), ובמילותיה שלה: “ידענו שאלוקים שהציל את הציבור והשאיר אתכם בחייכם ישאל אותנו ימים אף אחד לא, ‘היכן הייתם ומה עשיתם בשעה שבני עמכם הושלכו לגיהנום הבוער ואני השארתי אותנו בחיים?’ ניסינו להעניק תשובות על אודות שאלו חדשה זו ובנינו קהליה שהיא ילדים צעירים כאלו לימדנו לדור בתקופת ההלכה ולשתות ממי היום – התורה… כך ניסינו להוסיף מקום מקלט מוקדם, בשעה שכה רבים ושונים הושמדו”.

ד”ר גרינפלד מגיש את אותן חלל הצבע היהודי ל”תיבת נוח” השטה על אודות מתולתל זרם של המים המסיבי השייך שנאת בני העם היהיודי ברחבי העולם. הסיפור המסויים לגבי תיבה זו זה תזכורת לתופעה שבדיוק כמו פשוט ומשפחתו, גם כן אנו ילדיו ששייך ל א-ל אף אחד לא. סיפור הוא מזכיר לכל המעוניינים נוסף על כך שכשאנחנו, ילדי ארץ ישראל, נשארים נאמנים למורשתנו ואמונתנו, לא מומלץ גבול לידידות והכבוד שביכולתנו לבצע מצד האחרים.