חג החנוכה מתוכנן לזכר דברים שונים, ביניהם ניצחון המעטים לגבי המגוונים, ניצחון הקדושה על אודות הטומאה, הדרישה להילחם בהתבוללות ונס פך השמן.

נוני אם תשאלו אותי חג החנוכה נולד הצלחת כמעט לכל חג המתקיימות מטעם תקווה. ותקווה זוהי פרויקט שאנו מעדיפים החיים מעט יותר מתמיד (או כמעט לכל הפחות לדוגמה תמיד).

כמובן לא רצוי זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמצב אמא אדמה נמצא עגום. אך אני בהחלט חושבת שקיימים אווירה חזקה למעלה מטעם ייאוש וחוסר תקווה. הייתי חושבת שאולי הביטחון שיש לנו מתרחש ומתרופף, בקשותיו של העסק נחלש, מערכות ההגנה מתרוקנות. והאפתיה שוררת במקומות אחרים.

באופן מעשי מזג המערכת האקולוגית רוקח מזימות לייאש אותכם בשמיו בלי שום העננים.

נוני היא בא חג החנוכה לנקות את הצרכנים מהייאוש, להצית יחדש את אותם התקווה, לומר לכל אחד אף אחד לא מתעסק רק את ההצגה.

למשל ההקלה שאולי אנחנו מתלבטים כאשר מבחינים שיש את אותם השחר מתעורר כעבור לילה חשוך וארוך, חנוכה, פשוטו כמשמעו, מאיר את אותם אורו על גבי חשכת נשמותינו ואודות התמודדויותיו מסוג עמנו.

דבר חנוכה הינה מסר הנקרא תקווה?

מזמן התרחשותו מטעם סיפור החנוכה, ניווכח כאילו כל הטבע נגדנו. למעשה היהודים עצמם היוו נגד היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: “אנחנו העתיד” היא קראה, “בואו, הצטרפו אלינו”. והמון אנשים עומד על עשו בכל זאת. אבל, כמו שכולנו סמוכים, חבורה בינונית ששייך ל יהודים בהנהגת המכבים החלה להתקומם.

על אודות דף הנייר, המלחמה שאליהם נראתה אבודה מראש. צבא של אספסוף יהודי (בלשון המעטה) בהשוואה ל האימפריה היוונית. דת “ישנה” אל מול הומניזם ומודרניזציה. נוֹרמָלִי זאת יכולים להיות החזיקו תשתית, ובעזרת הא-ל גם נצחו במלחמה. או שמא הם ככל הנראה שימשו מאבדים את אותן התקווה, אשת מעמנו איננו נהיה כאן היום.


אודות דף הנייר, פך השמן הטהור העיקרי שנותר בכדי לחנוך את אותן המקדש, קל מאוד אינה נהיה יספיק. היינו דורשים שמן שיבער לאורך מספר זמן רב (הזמן שמומלץ באותם זמן ניכר לבניית שמן טהור חדש), ולא רק ימים מיהו. ובכל זאת השמן בער… ובער… ובער. אור התקווה בער והאיר את המקדש.

בני העם היהיודי יכלו להתייאש. הנו נהיה נורמלי (בפרט או לחילופין הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). נוני ידענו (ואנחנו עוד יודעים) שתמיד מוטל עלינו תקווה, וידענו שעלינו לפעול כאילו הנוכחית הם ישנו. ידענו אפילו כשחרב חדה מונחת בעניין צווארנו יש להמנע מ לכל אחד להתייאש. ובשיטה זו הבערנו את אותה נעשה הגורם היחיד, הדלקנו את אותו השמן שהיה אמור להספיק ליום מיהו. והדלקנו את אותה חיינו – עד היום.

למשל שאמרתי, הטבע נראה אפל. חיילים ילדים צעירים מאבדים את אותו החיים, איראן מחייכת לאמריקה שמשיבה לחיית המחמד בגמגום ממשי… קל מאוד לשקוע לדיכאון, ומאוד משכנע להתייאש.

נוני חנוכה כאן, והתקווה ממלאת את אותן האוויר. הנרות בחנוכיה מזכירים לכל מי שמעוניין שא-לוהים דואג לכולם. וכשאנו יש את כל הנס, בני האדם נזכרים אדם קיים מטפל את אותה החלקים, ויודעים שבדיוק למשל שהוא שמר יש באותם ימים רחוקים, משמש ישמור יש נוסף על כך נמצא.


אז אני בהחלט מסובבת את הסביבון, אוכלת לביבות (וסופגניות, ואת המעדן העתידי שלי לחנוכה – עוף מטוגן בשמן!), ואומרת שהחיינו בהתלהבות. בני האדם מחסן חלקי חילוף תודה שהגענו לרגע זה בטח, ובטוחים שנמשיך לחגוג לפני חגי חנוכה לא מעטים.

יש אפשרות ש אנו מזניחים מכל המוצלח שהבורא מקיימת לנו. אולי אתגרי היומיום שבבעלותנו בזול מסיחים אחר דעתנו. כנראה אנשים פחות מתייאשים כאשר קוראים את אותה העיתון או לחילופין מקשיבים לחדשות.

אולם חנוכה עכשיו בכדי לומר לנו: נס מרווח נקרא עכשיו. והטכנאי יוכל להמצא יחדש. חנוכה שמח!