לאחר ששרד את אותו אימי אושוויץ, הועבר אינטימית אונסדורפר לניידר-אורשל, והוצב לעיסוק בייצור כנפי מטוסים לקראת ה”לופטוואהפה” – חיל האטמוספירה הגרמני. במחנה זה התרחש הסיפור כתבה הבאה.
***
כשכתבתי ביומן הקטן שלתוכו הכנסתי רק את התאריכים העבריים וימות החגים, גיליתי בשמחה גדולה שחנוכה – חג האורים, החג בה אנו מנציחים את אותה שחרור המקדש יותר מידי האימפריה היוונית העצומה תוך כדי קומץ יהודים משערים – יחול לעומת זמן קבוע ספורים אך ורק. החלטתי שאולי אנחנו רוצים להדליק חנוכייה קטנה יותר אפילו במחנה ניידר-אורשל, ודבר זה הוא עוזר בייחוד להעלות אחר המורל הירוד שברשותנו.

<img width=”382″ src=”http://www.publicdomainpictures.net/pictures/120000/velka/autumn-sky.jpg” /><br />פניתי מייד להגיע לייעוץ יחד עם בנצי, משום שהוא נהייה להימצא מיהו המהימן באופן ספציפי בבלוק. למעשה מסוג זה שני השולחנות האחרים היו מתוך אתרים אחרים בתוך בנצי בכדי שיישב רק את הסכסוכים ביניהם, סכסוכים שנסבו ביותר סביב חלוקת מנות הכיבוד שהם עושים. בנצי ממש לא סבל ויכוחים בשולחן שממנו. נקרא פרס את אותה הכיכר לשמונה מנות, וחילק את הסתימות אם אקראי. אדם שהתלונן, זכה אחר המנה הקטנה בייחוד. “אם אתה אינו מרוצה”, היווה בנצי צועק בכעס, “לך והצטרף לשולחן את אותו, בתוכה מוטל עלינו מאזניים ושופטים.” מי עזב מעולם את אותה השולחן של העסק.

בנצי התלהב מהרעיון שלי. “כן, כל אדם חשוב להדליק נר חנוכה,” משמש אמר. “זה ישפר את אותם מקום מגורים הרוח של החברה שלנו וירומם את אותה האופי. תעבוד בעניין הרעיון המרכזי, אולם תיזהר.”

עמדו לפניי 2 תקלות שעליהן היינו מבכרים להתגבר: כדאי לארוז שמן, וצריך לבדוק אתר בה הפתיל הבוער איננו מתגלה. איננו היה מחסור בשמן במפעל, אולם באיזו דרך להבריח, באופן מעשי 9 טיפות, אל הצריף שנותר לנו עד ליום נלווה ללון, ה-11 בדצמבר, הלילה ה-1 הנקרא חנוכה?

מובן שידענו שההלכה היהודית שלא מצריכה מעמנו להסתכן בעניין שמירת המצוות. נוני ברבים מכם התעורר דחף לחפש מסירות נפש, כפי שהוחדר בנו על ידי אבותינו לאורך הדורות. הרגשנו, כאשר אלמנטים במצוקה רצינית יותר מידי, רוחנית ואפילו גשמית – ששלהבת חנוכה נדחת תחמם רק את נשמותינו הגוועות ותשרה אנו צריכים תקווה, אמונה ואומץ, ללמוד הלאה בתקופת החורף הקפוא והמר.

בנצי, גרינוולד, שטרן, פישהאָף ואני היינו שותפים בתוכנית החשאית. החלטנו להפיל גורל. הבכור שיעלה בגורל יצטרך לגנוב רק את השמן; הבא יהווה אחראי מאוד בדבר הסתרתו או גם עבור יום לפרטים נוספים בלילה; החמישי יצטרך להדליק את הדירה מתחת לדרגש שלו. אני בהחלט עליתי חמישי.


גרינוולד, שהיה צריך “לארגן” את כל השמן, מילא את אותה התפקיד שלו במידה נפלא – זה שכנע את אותו ‘מייסטר’ מאייר – עוסק הפרויקט שבבעלותנו – שהמכונה מתוכם תעבוד יותר טוב או לחילופין ישמנו אותה בצורה מסודרת מדי בוקר, ושהכי גבוה ישמש לספק לך פחית נדחת ששייך ל שמן מכשירים מצויין, שתישאר בתיבת הרכיבים שנותר לנו. ‘מייסטר’ מאייר הסכים, ועל ידי כך הגיעה אל פתרונה כמו כן בעיית הסתרת השמן.

ביום נלווה בלילה, כשהכל ישבו וחיכו למנתם הנכספת הנקרא מרק תפל אולם חמים, הייתי אני בהחלט עסוק בעריכת החנוכייה מתחת לדרגש שלי. הכנסתי את אותו השמן לתוך חצי פחית ריקה הנקרא משחת נעלים, פרמתי חמש כבלים גדולים מהשמיכה הדקה שלי ושזרתי מהם פתילה. כשהכל נקרא מתוכנן הצטרפתי בחופזה לשולחן, בשביל להספיק לצרוך את כל ארוחת הערב שלי עבור שאזמין אחר חבריי לטקס הדלקת נר חנוכה. לפתע, בעודי מזון את אותם המרק, נזכרתי ששכחנו לדאוג לגפרורים. לחשתי לבנצי: “כל אחד יש צורך להותיר מקום שראוי מהמרק”, בנצי העביר אחר ההוראה לחברי השולחן הרעבים אשר ממנו, והסביר למקום על שום מה. לתוך מספר רגעים, הוחלפו עשר מנות המרק שהותרנו עבור סיגריה באוויר הסמוך. הסיגריה הוצגה בפני הטבח, יוסף, למען שילווה לנו קופסת גפרורים בלי שום שאלות.

וככה, בו ברגע שהסתיימה ארוחת הערב, בירכתי את אותן 3 הברכות המסורתיות, ונר חנוכה קטן ריצד בנחת תחת הדרגש שלי. בדיוק החברים שלי היוו בטבע איתנו, אפילו אנשים רבים נוספים מהחדר הצטרפו לעולם כשהם מפזמים את אותה שירי החג המסורתיים. השירים הנ”ל החזירו את הציבור לעבר.

לדוגמה לגבי מסך פנוראמי ראינו את דירות המגורים שבבעלותנו, את כל המבוגרים, האחים, האחיות, הנשים והילדים שמתאספים סביב חנוכיות סכומי הכסף היפות, ושרים בשמחה ‘מעוז צור’. השלהבת הקטנה בשטח הדרגש שלי הציתה את אותן לבותינו. דמעות זלגו במורד לחיינו השקועות. בשלב הוא ישב בני האדם יחידות החלל בדממה בנושא דרגשו, אם באופן מיידי לשלי, כשהוא שקוע במחשבותיו. לרגע, דבר את אותן אינן היה חשוב. חגגנו רק את הלילה הראשון שהיא חנוכה, כמו למשל שעשינו בשאר אזורי התקופה שקדמו לכליאה ולעינויים. היינו קבוצה השייך יהודים שממלאים אחר חובתם כיהודים, וחולמים על מרחב ושנים שחלפו.

אך אבוי; החלום שיש לנו נגמר זריז מהמחיר הריאלי. שאגת “אכטונג” החזירה את הציבור למציאות, ואת הרגליים לעמידת דום נוקשה. “הכלב” – ה’אונטרשרפיהרר’ הקטן והרזה – עמד בדממה בדלת, למשל שעשה קורה שאנחנו קרובות כל כך בביקורי ההפתעה שממנו, כשהוא מעוניין למצוא בלהיטות את אותן תירוץ מסוים, אפילו הקטן שבקטנים, בשביל להכניס ברצועת הכלבים שבידו. לפתע הינו ריחרח בקול רוב רובם של למשל הכלב האלזסי מהצלם, וקרא “הייר סטינקטס יא וון אוהל!” (מסריח עכשיו משמן!)

לבי דילג על אודות אי אלו פעימות כשהבטתי בנר החנוכה הקטן והמהבהב שלי, כל עוד ש”הכלב” והאלזסי אשר ממנו התחילו להגיע כחלק מ הדרגשים בחיפוש את אותן השמן הבוער.

ה’אונטרשרפיהרר’ כניסה את אותו החיפושים מהצלם בשתיקה. שלא העזתי להתכופף, או גם לכבות אחר הנר בנעלי, מחשש שהאלזסי יבחין בתנועותיי ויתנפל עלי. נתתי מבט קצר בתוך שסביבי, אותם כוסו בחיוורון מוות, ובזאת מציאות עשה וגם ה”כלב”. אל רגע או לחילופין שניים הוא בא לשורת הדרגשים של החברה שלנו. דבר אינה עשוי להציל את הציבור…

אך לפתע…

לפתע עצרו את אותו ה”כלב” שאגת סירנות וקולות הנקרא מתקפה אווירית. אל שניות כובו מחוץ האורות במחנה לחלוטין. קריאות “פלייגראלרם! פלייגראלרם!” הדהדו כמעט בכל המחנה! כמו ברק כיביתי את אותו מאור הנר בנעלי, ומילאתי את החוקים הנוקשה מסוג המחנה. וכל זה רצו במהירות לשטחים הפתוחים, כשהם דוחקים הצידה ללא כל גינונים את אותם ה”כלב”. “תהיה בדיקת ביקורת מבנים… תראה השוואה,” זה צעק לתוך המולת האסירים הנמלטים אל רחבת המִפקדים. אך אני שלא דאגתי. תפשתי בשמחה רק את החנוכייה הקטנה שלי, וברחתי בעזרת אתה. הנו נהיה האות, נס החנוכה, ההבחנה במאבק שיש לנו בהשוואה ל בעיה שנגרמת על ידי הסבל. האלוקים עזר לכל אחד, בגדול במחנה “שכוח-אל” צעיר הינו בניידר-אורשל.

בחוץ, בקור המקפיא – לילה זרוע כוכבים, בעזרת זמזום של ממש הנקרא מטוסי הפגזה פרחים מעל לראשינו – חזרתי שוב ושוב בעניין הברכות המסורתיות לאלוקים שעשה נסים לאבותינו בזמנים ההם בעת זה. ניווכח היה, כאילו המטוסים מפזרים את המילים הנ”ל אחת בלבד צבאות השמים.