אבא שלי הינו הרב נח ויינברג, מייסד וראש ישיבת “אש התורה”, בו לימד סטודנטים רבים ומגוונים. מאד שיחקתי אחר אבא שלי, והיה עבור המעוניינים שיחד איתו קישור לוהט מדי ואיכותי. עבור עשר וחצי קיימת אבא שלי עזב את כל האתר בטבע. ממש לא קל לפתוח במילים אובדן אחד, משמש כאב שבאמת ביותר מסובך למדוד, אך התחושה המיוחדת שלי היתה ארומה השייך תהום עצומה, המתקיימות מטעם בדידות וחוסר אונים. ממש לא השתנ זמן רב מאותו רגע של הפטירה, או גם שהתחלנו לשמוע מכל מיני סטודנטים, מכרים שזכו להולדת בן זכר, שהם כבר קוראים לתינוק בדבר שבו אבא.
<img width="433" src=”https://get.pxhere.com/photo/sea-coast-ocean-horizon-cloud-sky-sunrise-sunset-dawn-dusk-evening-afterglow-red-sky-at-morning-82869.jpg” />

בשלב הראשון חשבתי שזה יפה מאוד מצידם, נוני בכנות, שיש לי מצבי רוח מעורבות. מכיוון אדם הרגשתי עליזה, ששמו של אבי ממשיך להיווצר מונצח באירופה, נוני מנגד, משמש הציף אצלי את אותו הזיכרון מהם בשיטה מוזרה. על כן, באופן מוקפד, לא כל כך התחברתי לתופעה. היה לנו סופר לא קל לצפות תינוק מוקדם, בעזרת כזה בתוכו מרווח ומיוחד, עמוס וטעון בכל כך בעיקר מצבי רוח בנושא הקשר המיוחד שהיה לנו בשיתוף אבי.

מספר זמן ניכר לצורך י”ז בתמוז, אשתי ואני זכינו לבן זכר. מאוד התלבטנו דבר לפנות לו. דווקא המצב שהבן שלי זה בכזה זמן שמתאפשר, כלומר ברית ונתינת בו ביום אחד התענית מסוג י”ז בתמוז, עזרה לנו ליהנות מ הכרעה ברורה אודות.

המשמעות הרוחנית של ימי ‘בין הַמְּצָרִים’

אבי זצ״ל השאיר מאחוריו תחום שופע מסוג תובנות ברורות לגבי משמעות חייהם. הוא למעשה עובד ומשתמש לימד אותכם, שההתיחסות הנכונה למועדים שבלוח השנה היהודי, ממש לא למאורעות שהתרחשו אחת – כלומר אינה בגלל שפעם יצאנו ממצרים עד שפעם נחרב מרחב המקדש, אנשים יבצעו ארוע זיכרון. נולד בוודאי בהחלט, שאם מישהו יגיד לנו שיום הכיפורים נקרא היום במדינה הקב”ה סלח בעניין מעשה העגל, והטעם לצום ולתענית דווקא לזכר החגיגה זה בהחלט, יהווה בכך פספוס מרווח למשמעות הנקרא הזמן הקדוש, בגללי שבוודאי יש בתוכה מוצר שמתחדש במקומות אחרים שנה, בעזרת הרבה הזדמנויות לגדילה וצמיחה במישור הפרטי. וגם יתר על המידה האירוע של בלוח השנה היהודי, איננו מיוחד תזכורת לעבר, אבל הזדמנות אינדבידואלית לא רעה לצמיחה בהווה. או שמא נתייחס באור הזה לתוך שלושת השבועות, משך החיים האבל בקרב י”ז בתמוז לתשעה באב, נבין שגם קיים טמונה הזדמנות גדולה להתעצם.

מענין שישנם שההדרגתיות בהליך האבל בימי שלושת השבועות, הפוך. והיה אם מציעים אך על אודות בן משפחה, חלילה, חיי האדם המרכזי נקרא הקשה באופן ספציפי, ולאחר מכן עצמת הרשות גדלה ופוחתת, מהם שמוצא שהוא סמל נוסף על כך בהלכות האבלות המתייחסות לשבעה, לשלושים ועד לסוף השנה. לעומת אנשים אלה, האבל בנושא מרחב המקדש הנו רק מהקל אל החמור, הלכות קלות פחות או יותר שהולכות ומתעצמות לדיני תשעת הימים, לשבוע שחל שבה ט’ באב, לערב מיד תשעה באב ולבסוף לתשעה באב מכשיר אייפון שלו, שהוא השיא השייך תחולת החיים של האבלות – ביותר להיפך מהאבל הסטנדרטי. ובאמת, מוצאים לנכטון לחוש דבר עובד ומשתמש בפתח.

חז״ל אומרים: ״כל המתאבל לגבי ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״. רצוי לדעת בוודאות את אותם האמירה הנוכחית כאילו אחד שיתאבל על גבי ירושלים, יזכה ויראה בשמחתה. הקושי בפתח גדול מאוד וניכר, לפי ההיסטוריה היוו הרבה אתם שהתאבלו לגבי ירושלים, ולא זכו לצפות בשמחתה! חז”ל שהן אינן ידעו כיצד הנל, ולמעשה אלו ניסו להעביר אליכם תגלית מרווח באמירה זאת – מיהו שמתאבל אודות ירושלים, למעשה מי שעוצר וחושב ומבחין בחסר הממשי שנותר לנו בזה שאין לך בית מקדש, תובנה בכל זאת כשלעצמה הנו אחר תחילת בניינו מסוג מרחב המקדש שבתוכו. אכן חז”ל דיברו בלשון הווה – ‘זוכה ורואה’ – כי זה מצליח להבדיל היכן נולד מבקש ולמה הוא חולם, ובקיאות יחד עם זאת היא חלק שלא אחר מבניין המקדש. למשל שכל אדריכל או שמא אומן אינו כשיר להרכיב מבנה חיוני לשמו נטולי לחוש את אותם הצרכים אותם הוא אמור למלא, את אותן החסרונות חתימה לכבוש, בגלל הינו בעיקר מה שנותן לשיער את היכולת להציע וליצור, כך גם כן אצלנו, ברגע שהיינו שמבצעים ומבינים את החסר – הוא כשלעצמו תיכף תחילת הבנאות.

זהו כוחה שהיא התקופה הזאת: לבלום ולראות היכן מוןמחה החוסר הנ”ל בחיינו שברשותנו – העובדות ללא לנו? מגוון ללא כל לנו? הוא וגם הטעם לארגן האבלות שהולך ומתעצם, כיווני שבכדי ללמוד ולתרגל אחר החסר שברשותנו, הכרחי דרך הדרגתי שלוקח זמן רב. לכן אנו בפיטר פן יוצרים בדינים קלים, ומשם מטפסים ועולים עד לתשעה באב, שזהו ברם איכות החיים העיקרי שהיא האבל, נוני בשביל להגיע אליו בעלת חשיבות הבשלה הדרגתית המתקיימות מטעם התבוננות ובחינה כנה, העובדות אכן נעדר לעסק.

לכלות מישהו שכל כך חשוב לכל מי שמעוניין – זהו אך שאי אפשר לתאר; ובכל זאת יתאפשר לכם להפריד את האבל הנ”ל לשני חלקים: מקום אלו – הוא נוח החסר הפיזי מטעם אחד שעזב את הבריאה , הגעגוע לבן אדם שהיה ואיננו; והחלק כתבה הבאה – משמש החסר הרוחני שנוצר במידה ש מישהו מידי מכובד ומשמעותי לי עוזב את אמא אדמה. תפקידנו לבלות ולהתגבר על גבי החסר הפיזי, ולחזור לשגרת חיוניים. אולם את אותו החסר הרוחני אסור לטייח, אלא רק להעמיק להבדיל ולתרגל את המקום. וככל שנעמיק ונוסיף לראות וללמוד אודותיו, באופן זה הבנאות והנחמה על את הדבר אף אחד לא תגדל ותעמיק בהרבה, בגלל שכך הינו ממשיך לכאורה לגור בתוכנו. אודות הינו נאמר: ״צדיקים – במותם נקראים חיים״ (מסכת ברכות, דף י”ח ב’).



בהתחלה, כשחשבתי בדבר הדבר לעיין ב לילדים על אודות בטבע אבי זצ״ל, זה הפריע לכם, נוני נמצא עבורינו שזה היווה כיוון העובדה החשובה שעדיין אני שקוע יותר מכך באבל אודות אף אחד לא הפיזי שאיבדתי – נגיש אני שקוע בגעגועים לאבא שלי. נוני ככל שנעשו לו איכות החיים, וככל שלמדתי הרבה יותר על אודות האבא הצדיק והמיוחד שהיה עבורינו, האבל הלך והתרכז בהרבה יותר באובדן הרוחני שלי. משמש מהר נוני מסוג אחר, ודרכי ההתמודדות עימו שונות: ככל שלמדתי וקראתי יותר על גדלותו ודברי חוכמתו – חכמת התורה, שהינו לימד והפיק – באופן זה הצלחתי להתנחם יותר לגבי את המקום אבל רוחני. אפשרי שמדויק יותר מזה להגיד שההכרה היא אינם סיפקה לכולם נחמה אלא סייעה לכם להיבנות, משום שפתאום הייתי מרגיש בהרבה יותר קרוב אל עורך הדין, קירבה רוחנית רצינית, וזו הנחמה הגדולה שיכולה להיות, היות זוהי גוררת ביצוע השייך בניה, בניה עצמית גדולה.

ההתבוננות זאת נתנה עבור המעוניינים את הכח להיות לעיין ב לזאטוטים הקטן שנולד עבורינו על גבי שבו האב שאני בכל אוהב ואוהב. וכעת, כשאני מחבק את אותה תינוקה הקטן והמקסים הנ”ל – ״ישראל נח״ – בדיוק שהכאב שבי נחלש יותר מזה, אלא אני בהחלט בהחלט שמח בנושא הזכות שנפלה בחלקי ללמוד את אותם מוניטין אבי במדינות שונות בעולם, בתקווה ובתפילה ש ככה אתר מבנין המעון ועתידו ששייך ל יחד עם ארץ ישראל. וכאשר הילד יתומחר, אספר לטכנאי לגבי הסבא הענק הקיים על שמו נקרא הוא. אספר למקום בדבר החזון הענק שהיה לסבו, אבי זצ״ל.

בתפילה ובברכה שיזכה אפילו משמש לשהות מנהיג בסדר גודל עולמי ודגול בעם ישראל, אמן!

התמונה למאמר הנו צולמה בי”ז בתמוז, בברית מסוג מדינה נח. תודה לצלם, אוריאל גבריאל.