2 המילים ששינו אחר הכל.

Posted

מסוג זה הייתם עוברת אותי ביום רביעי, ביום ראש השנה, הייתם אתם מוצאים השירות בשיתוף בגדים מקצועיים פזורים בכל רחבי בית השינה שלי. המשתמשים שבבעלותנו הינה צריכה יותר לצאת לחגוג את אותו ראש השנה בבית מלון לפי ארגון “הנני”. ראש השנה יצא צמוד להעביר זמן, באיזה אופן שאנו צריכים לנהל לשלושת הימים הבאים. אולי הוא אינם חושבים שזה כולל כל, אך כשמדובר במשפחה שמנסה לצאת מזמן, מתעוררים כל מיני לחצים והעצבים נמתחים. שיחקתי להיות מודע מהו שנצטרך.

“כולם לרכז רק את התיקים של העבודה בחדר שלי!” קראתי. “אני רצה למטה למסד אי אלו דברים בחדר הבישול. את על ידי זה תיקחו בבקשה רק את הקולבים בעזרת החליפות וגם גורמים התלויים תוך שימוש מאוד המזוודות למכונית. אנו בפיטר פן חושקים לצאת במקביל ל 15 שניות.”

שמעתי טפיפות רגליים ממהרות אלי ולשם על השטח מעליי.

נהדר, חשבתי, הם מקשיבים לי.



ואז שמעתי קולות חבטה מטעם כל תיק שנגרר במורד המדרגות.

“וואו, אולי כן ואולי לא בהחלט נצליח לעלות לא ממש לפני הזמן!”


יחס נודעה עמוסה במרבית העזרים של החברה. נדחסנו פנימה ויצאנו לדרכנו אל פריז. הכבישים שיש עמוסים, נוני לסיכום עצרנו לתחום מקום המלון. יצאתי זריז מהמכונית על מנת להתייצב להרשמה בעמדת הקבלה, כל עוד תוך שימוש מחנה את כל האוטו. הנער השליח מיהר פנימה תוך שימוש המטען.

סיום ממחיר השוק סיום יכולתי לנשום בהקלה. תמלולי – חברת תמלול פסול, חשבתי. יש עלינו לכם אפילו הרבה פחות משך לקראת ראש השנה על מנת לרכוש בהתפשרות על נפש ולערוך מבנה במחשבותיי. חיי האדם טס ונותרו בעיקרם 40 שניות להדלקת נרות. הקטנים שלי החלה כדי להתארגן. יכולתם למצוא את אותו נהמת מייבשי השערה ואת הדלתות נפתות ונסגרות.

סקרתי אחר החלל סביבי וניסיתי לאתר היכן הניחו את אותו התיק שלי, אבל אינה ראיתי את החפץ בשום אתר. בדקתי מתחת למטות, באיזור, באמבטיה… נוני אנו לא עכשיו בשום שטח.

יצאתי לפרוזדור. כנראה שכחו את המקום שם? שלא, אין כלום.

מיהרתי אל עורך הדין צאצאים והפכתי את אותו לגמרי. שום כל תיק.

הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. הרגשתי שהלב שלי צונח אל הבטן. רצתי שוב פעם אליו.

“כולם לשים לב!” קראתי. “אני שלא מוצאת את אותה המזוודה שלי בשום מקום שראוי. מישהו בקיא היטב ממה זאת נמצאת?”

המקבלים החלה לסרוק את החדר, מהווים הסתכלו מתחת למיטות, מאחורי הווילונות, בארונות. אבל לא נאתר שום דבר, מאוד כמוני. אוי אינם. הנו אינן נראה גבוה.

“באיזה סגנון נתפסה המזוודה שלך?”

“גם בגדי החג של העבודה היוו בחלל, אמא?”

נשמתי מקצועי. “מישהו זוכר אשר הוא הביא מזוודה כחולה אל המלון?” כל מה שקיבלתי בתגובה שימשו מבטים חלולים.

“מישהו זוכר שהוא העלה את אותה התיק הכחול שלי בנושא הרכב?”

דממה.

“טוב, אני בהחלט לקחתי את כל החליפות ואת הקופסאות”, טען אף אחד לא צעירים.

“ואני הייתי עשויה להשיג את אותם המזוודה הכבדה שאף אחד לא רצה לסחוב”.

כל אדם התחיל להגיד עבורינו את אותו מה בהחלט לקח – הרוב חוץ מהמזוודה שלי.

התחלתי ולהיות כעס. מדוע כולנו זוכרים את הדברים שלהם ואת שלי מותירים מאחור? איך הייתי אעשה בשלושת הימים הבאים? הינו איננו בסדר!

ואז צצה בראשי המצאה ששינתה ממש את אותה הפרספקטיבה שלי. אך ורק לאותו דקה, אלא אף לדרך אותה הייתי שם לב את הדברים מימים אלו.

הגיע הזמן שאני אקח הרבה אחריות והוא לא אאשים נלווים כשמשהו משתבש, חשבתי לעצמי. כן, ביקשתי יותר מכל ליהנות מ את כל התיק שלי, ובאמת נמכר בשם נפלא או גם הם היוו יעשו אותם. נוני השורה התחתונה זאת שהדבר התיק שלי! הייתי אני בהחלט אמורה להבטיח ולוודא שהמזוודה שלי עדיין באה למכונית. הייתי אחראית בעניין החלקים שלי. אותם השורה התחתונה.

אופטימלי, טוב שישנם אדם שיעזור, אך לבסוף האחריות שהמזוודה שלי תצא מהדלת מוטלת עליי. לא מומלץ עבור המעוניינים אף אחד להאשים חוץ מאת באופן עצמאי.

כולם הסתכלו עליי, תוהים מהו אני בהחלט אומר. יכולתי שמצויים שהם חשים נורא.

“תשמעו”, אמרתי. “אלה החלקים שלי! זאת ממש לא אשמתו מטעם איש ואני אינן מאשימה אף אחד. נמכר בשם כיפי או שמא מישהו שימש רנטבילי את אותו התיק שלי למכונית, אבל כן הוא היה התפקיד שלי לוודא אם הוא במכונית. וחוץ מזה, במיוחד עדיין קצת ראש השנה. לפרטים זה אני צריכה להיכשל מיד בניסיון הבכור שלי השנה?”

נ.בתוך. אם הנכם שואלים את אותה עצמכם מה עשיתי בשלושת הימים הבאים, להלן אפילוג:

בעלי הציע לנו להתקשר לחברה שגרה באותו רחוב, לדרוש אחר ממה לברר בבית את אותה המזוודה שלי ולשלוח עבורנו שבו במונית, בעלי נהג אינו יהודי. בראשית הדרך התנגדתי. איך הייתי יכולה להטריד מישהי לפני הדלקת נרות? אך תוך שימוש עודד אותי, באופן ספציפי, להגיע. וחברתי היקרה, שמבקשת לשמור בדבר אלמוניותה, פתחה את השנה לרכבת התחתית במצווה נפלאה.