הגלל אבינו מעדיף את אותן מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, לגבי פני פירמידות מפוארות לגבי גדות הנילוס.

המשך הצוואה ששייך ל יעקב: במעמד המיוחד שפרשת השבוע מתארת, יעקב בדיוק מברך את הנכדים ממנו, אפרים ומנשה. נקרא דורש בקשה חד משמעית מבנו, יוסף: “אל נא תקברני במצרים!”. חוץ לארץ עשרה שנים חי יעקב במצרים, ואפשר לנחש שהיה בכל שיער מספיק קל. לא לפני הרעב בישראל, משפחת יעקב זכתה למעמד סוציאלי גבוה ולתנאי מגורים ומזון משובחים. ובכל זאת, הצוואה השייך יעקב ברורה: אינו לתכנן לחלום מסוג אביו יצחק ושל סבו אברהם – להיעלם מצד אמא אדמה. אינה לשקוע ברשתות רווחה במצרים, ואין זה למות בטבע. כתב סופר סתם מספרים שיעקב דאגה שהמצרים יבצעו למקום אירוע הלוויה מלכותי, ויקברו את הפעילות בקברים המפוארים שיש ברשותם, וחשש וגם שהקבר ממנו יהפוך למקדש. הינו מעדיף את אותו מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, על אודות פני פירמידות מפוארות בנושא גדות הנילוס. “אל נא תקברני במצרים”, הינו אומר, למען שמהשפחה כולה ממש לא תשכחו, לא את עברה ולא את אותן עתידה. יוסף בנו עונה לשיער כך: “ויאמר, אנוכי אעשה כדברך”. יש פרשנים שאומרים שיוסף רק מציית לבקשת האב, כי אם מבטיח: אפילו אני בהחלט, כשיגיע יומי לעזוב את אותו העולם זה בטח, אבקש אינה להיקבר כאן – אפילו בישראל.