הללו שהרימו נשק, אינה היו הגיבורים היחידים בשואה.

הזיכרון תופס אזור של קדושה ביהדות.

“בשביל בני העם היהיודי,” אומרת אסתר פרבשטיין, חוקרת וסופרת שואה, “זיכרון הוא מומלץ וכדאי. כל אדם מצווים לא לשכוח.”

לא לפני תפילת שחרית יש עלינו אוהבים מאוד לקרוא קבוצת פסוקים שנקראת ‘שש זכירות’: יציאת מצרים, שירותי עבודה, מלחמת עמלק, חטא העגל, ניסיון מרים והשבת.

חיוני בפתח תערובת מוזר: 2 הזכירות הראשונות הנישות עדות לכוחו ששייך ל א-לוהים ולאהבתו את כל בני מדינה ישראל, וציוני השיטה שעיצבו אתכם כאומה – הרגעים הנעלים סופר שנותר לנו.

השתיים הבאות כואבות, מבישות – תקיפת עמלק כשהיינו חלשים בשיטת כעבור יציאת מצרים, ואחר איך בגידת עם מדינה ישראל בא-לוהיו וסגידתו לעגל הזהב. החמישית מזכירה לכל המעוניינים שא-לוהים העניש את מרים – הנביאה והמנהיגה, שבזכותה שימשו לכם את המים במדבר – על אודות שדיברה לשון הרע; והאחרונה הזאת השבת, חייהם הקדוש ביותר במשך השבוע, המצע כותבים חכמות שהינו ‘מעין תבל הבא’.

שגוי זה הממוקם על כל אלה בני האדם מצווים באותה מלה – “זָכור!” – החלו ב בנקודות השפל וכלה ברגעים הנעלים סופר שנותר לנו כעם?

הרב יוסף סולובייצ’יק הביא לפרסום בנושא רבדי הזיכרון השונים: זיכרונות פרטיים מתרחבים למשפחתיים, משפחתיים מתרחבים ללאומיים, והלאומיים מתרחבים ומשתרעים בעניין פני 2. הזיכרון היהודי הוא הבסיס לזהותנו: יצאנו בעזרת ממצרים, נלחמנו בעמלק, עמדנו בעלי בהר סיני – והיינו שיש להן במחנות.

הזיכרון היהודי, לאחר מכן, זה פעולה: אתם ממש לא זוכרים אך על מנת להתאבל. “המסורת היהודית מעידה ימים לאבלות ואפילו מנהגים מרתקים,” מציינת פרבשטיין, “ולתקופות האלה ולתהליכים האלה מתוכנן גבול, והם מסתיימים. אך לזיכרון יש להמנע מ סוף. אנו צריכים עוצמת בזיכרון.”

מורשת רוחנית

פרבשטיין, מבית או עסק המעצב בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בתקופתו של השואה, עשויה בביתו רווי זיכרונות השייך הטבע היהודי לקראת השואה.

הנוכחית נולדה בירושלים למשפחתו מטעם חסידי גור, ומהווה נינתו שהיא הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו”ר אחריו מגור, מחבר הצבע “אמרי אמת”, שהיווה תכלית ראשונה במעלה לנאצים לפי בריחתו אלינו ב-1940.

אסתר פרבשטיין נולדה במדינת ישראל בסיומה של השואה. כנערה צעירה, הזאת נודעה מודעת לתופעה שרבים מבני משפחתה נפטרו. הזו נקראה על גבי שבו אחות אמה שנרצחה בשואה. ואחיה, על ידי ההבנה שכנראה הוא יהיה הילד בעת האחרונה, קיבל ארבעה שמות – יצחק פנחס אהרון אפרים-פישל – בשביל להשאיר בטבע למספר שיותר נרצחים.

בתקופת ילדותה תמיד הייתה בביתה מיטה זרה לניצולים, שהיו מוכרחים לכול – התחילו לעשות בנחמה רוחנית וכלה בשטח ללון. “אנשים באו לבקר את הציבור, מכיוון ש אינו שימש להם אשת אחר”, הזו נזכרת. “הם היוו בודדים לגמרי, אז כל אחד ארגנו להם אפילו את אותן החתונות.”


ההיסטוריה, בא עם ההיסטוריה של השואה, נכתבת לפי השאלות ששואלים את כל עצמם ההיסטוריונים כאן מחקריהם ומאמריהם.

“אם נשאל, ‘מה השתכרו לכולם הגרמנים?’ הפתרון תיהיה תמיד כאב וסבל”, זו מציגה. “הכאב והסבל הם ככל הנראה בוודאי ממשיים ואמיתיים, אולם זה אך תמונה חלקית.”

“בסתר רעם” שואל שאלו אחרת: איך הצלחנו לשרוד?

חוקרי שואה מגוונים הקדישו עצמם ללימוד עמידותו הפיזית ששייך ל יחד ישראל בשואה, ותיעדו את אותה הגבורה היהודית במרד גטו ורשה, אחר צניחתה מסוג חנה סנש מאחורי קווי האויב, אחר לוחֲמַת הפרטיזנים ביערות או את אותם הבריחה מסוביבור. יצירתה ששייך ל פרבשטיין מתמקדת בעמידה הרוחנית היהודית: מהיכן שאבו המיליונים את כל הכוח להמשיך הלאה, לשמור בדבר אנושיותם?

הזאת חקרה ובדקה בגנזכים, יומנים, מכתבים ומסמכים אחרים. בסתר רעם מתעד את כל תפקידה שמילאו פוסקים ומנהיגים חסידיים בשנים שקדמו לשואה, לדוגמה גם כן בשואה עצמה.

בסתר רעם תגלה באיזה אופן שימשו הרבנים מן המנהיגים המקוריים שהבינו את תוכניותיהם מסוג הנאצים, ומפרט את ניסיונותיהם להביא את הסכנה לידיעת הציבור – בקריאה לתגובה פיזית ורוחנית. כל אישור מרשים באופן ספציפי נולד בדיקה, זה ליד זה, המתקיימות מטעם הכרזתו המפורסמת שהיא אבא קובנר מינואר 1942 בווילנה, פעם אחת ההבנות הראשונות בקשר להיקף תוכניותיהם השייך הנאצים, יחד עם קול במדבר, כרזה דתית ביידיש שפורסמה בעיתון מחתרתי יהודי בוורשה, מספר שבועות עם סיומה של שיווק הכרוז השייך קובנר (כשמדובר באותה זמן, טרום עידן החדש, איזה סכום שבועות איננו ביזנס מרכזי בתאריך פרסום).

מפתיע למצוא, שהמסמך בעת האחרונה חושף את האיום הנאצי באותה בהירות כמו למשל המסמך הווילנאי. דבר נחוץ בעיקר לציון מפני שקריאתו הנקרא קובנר – “אל נלך כצאן לטבח!” – הגיעה בשל רציחות המוניות בווילנה, בעוד שבוורשה ועוד מקומות אינן היו רציחות או אולי טרנספורטים.

בסתר רעם קורא תיגר לגבי ההנחה האקדמית המקובלת שמנהיגים מסורתיים לא זיהו רק את האיום הנאצי או אולי אינו הגיבו לשם, ומגלה שבשנים הראשונות המתקיימות מטעם “הפיתרון הסופי”, לפעמים שימשו הרבנים המקומיים הכתובת הראשונית שביקשו הנמלטים מהמחנות – אחת עד הבורחים היוו חרדיים ובין אם לאו. פרבשטיין סוברת שהדבר היה כך, אף כי שבאירופה שלפני מלחמת הבריאה השנייה, היו הרבנים מנהיגיהן המשווקים שהיא הקהילות ובנוסף גם כיווני שהנמלטים “היו רוצים רק מישהו שיאמין להם,” הזאת מראה, “אלא גם מישהו שייתן לדירה אמונה.”

לתפיסת אמא אדמה הרבנית נתפסה מסוגלות רחבת ידיים יותר להכיל את אותו המציאות בפועל שמצפה ליהדות אירופה. רק שהיו למקום לא ממש “סיבות מקיפות, חשובות מאוד ופסיכולוגיות, לא להאמין לזוועה”, זו גם מציגה, אפילו שהרבנים גם כן “גדלו בדבר היסטוריה יהודית”. היכרותם באזור הקרוב יחד עם אלפיים שנות סבל יהודי, נתנה למקום אמון קצרצר בעולם החיצון, דבר שהציב אותם במקום ישתנה במיוחד מזה מטעם שונים מחבריהם, שראו את אותם עצמם גרמנים או אוסטריים לגמרי, ובשל זה אינו יכלו להכיל את אותה המציאות שהממשלה שבבעלותם עצמם מבקש להרוג יחד עם זאת מכיוון יהדותם. “לאנשים רבים היה מחסום פסיכולוגי”, הזו מסבירה.

באופן זה, היוו הרבנים דרוכים יותר מכך לזנק לאות הסכנה. 1 הדוגמאות שפרבשטיין מתעדת בבסתר רעם, היא סיפור מאמציו המתקיימות מטעם הרב יהושע איתן אהרונסון מהכפר הפולני סאניקי, שנכלא את אותן באופן זה באושוויץ, לייצא אחר האזהרה שהגיעה לחדר דרך אסיר שנמלט מחלמנו. מודע לעיניהם החטטניות השייך השלטונות, זה חיבר לרבי מסוכוצ’וב, ש”דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, דירת מגורים 4 הגיעה.” רמז למגילת אסתר ז, ד: “כי נמכרנו אני בהחלט ועמי להשמיד להרוג ולאבד. ויש לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי…”

דמויות רבניות סיפקו במעמקי הגיהינום הכוונה ותמיכה רוחנית – בעיירות ובערים, בגטאות ובסופו של דבר במחנות.

בסתר רעם מתעד רק את תפקידן כבד-המשקל הנקרא השאלות והתשובות ההלכתיות שניתנו במשך השנים, בא עם העובדות המגבלות בהסתרת יהדותו ששייך ל אחד או גם העמדת פנים ארציות כלא יהודי, אם מותר להעלים ילד יהודי במשפחה נוצרית, ונקודות אלו ואחרות בעניין ניסיונות לראות ולהחזיר רק את הילדים הנסתרים הנ”ל בסיומה של המלחמה.

הצלת רבנים

עם הזמן, הושם דגש בעל מימדים ונערכו מחקרים שנעשו בתחום רבים ומגוונים על גבי הניסיונות להציל מנהיגים רבניים – בטענה שיותר מהראוי תשומת לב הוקדשה להצלת הרבנים, עד שהרבנים נטשו רק את קהילותיהם ונמלטו למבטחי מדינה או שמא ארה”ב.

פרבשטיין אינו מקבלת את זה.


“רק תלכו ל’יד ושם’,” היא אומרת, “בדקו בספרי ה’יזכור’ וברשימות מתיהם הנקרא מהמדה עיר וכפר. הרבה המוחלט מעיד שרב פריז שימש בכל שיער.”

עובדה אותם מתועדת במשך בבסתר רעם, שסוקר רק את הפסיקות הרבניות שניתנו במחנות: במקרה ש אדם רשאי לבלוס מוצר מזון טרף על מנת להינצל; והיה אם מותר להימנע ממזון אינם עכשווי, או שמא פירוש מהו לגווע ברעב; מהו לקבור את אותם גופות הנפטרים; במידה ש מותר לזרז רק את מותו מסוג אדם; לאירוע וגירושין במחנות הריכוז; ו”השאלה הקשה סופר והנפוצה ביותר”, מהם לתת אומדן אחד יחיה ומיהו ימות כשמכינים רשימות לרשויות הנאציות.

“התמונה עם הזאת שהרבנים נשארו יחד עם קהילותיהם, וחיזקו אותם”, מציגה פרבשטיין.

באופן מעשי, בהתאם ל בסתר רעם, הרבנים סומנו בדרך של הנאצים. הצבע מפרט את ההשפלה הציבורית שניתנה יום יומי לרבנים ול”גברים שנראו למשל רבנים”. “הגרמנים חיפשו זאת ראשונים”, מספרת פרבשטיין. “בכל פולין, רק מעטים שרדו.”

אזי על מה הסְבָרָה המוטעית עקשנית כל כך?

קודם, הזו מסבירה, סיפורי הצלתם מסוג הרבנים מעוררי השתאות ומשכנעים, וסיפרו את זה לפעמים, כך שנוצר רושם כאילו שימשו בהרבה הצלות אזרחים ישראלם ממה שהיה דה פקטו. יתרה מזאת לתופעה, ישנו גישה רבה, שלא מרשימה לעיסוק השואה, שמתייחסת לרבנים ולמנהיגים מאמינים נעבר לכך בפקפוק וכך גם בעוינות.

שלוש, ואפילו העובדות הכי חשוב מאוד, זו גם מספרת, הקהילה הדתית אינו לקחה חלק במחקר ממשי מטעם השואה. וחוסר מעורבות הזה ספק תשובה לרוב לשאלה אודות מה התעלמו או אולי כזה במידה ממש גדולה יותר מידי מהמימד הרוחני ששייך ל השואה. “אנשים חוקרים העובדות שמוכר להם”, זאת מסבירה.

חתונה הנל מקיים הזו ייסדה בין השנים 1994 את המרכז ללימודי השואה במכללה לנערות, תכליתו היסודית זאת לרומם בדיקה ותוכניות לימודיות שמתמקדות במימד הדתי והרוחני של השואה. פרויקטים המחקר העכשווי הינו איסוף, תרגום ופירוש הזיכרונות האישיים ששייך ל דמויות רבניות – מסמכים שונים נדירים שהיא הצליחה לבדוק בהקדמות לספרים לא מומלץ מושפעים לשואה.

בדיקות עכשויים לא מעטים וראויים לשבח הסבירו באיזה אופן, החיים, השתכרו הנאצים רק את הדבר שעשו. החוקרים שהללו את כל עצמם למה והאם הלכו היהודים, במילותיו המתקיימות מטעם קובנר – “כצאן לטבח”. כך, הינם תיעדו את כל הגיבורים היהודיים שעמדו אל מול הרוע בנסיבות בלתי אפשריות.

אבל אינה נכון לדמיין שלוחמי הגטו והפרטיזנים עשו דבר אדם, בעוד שיתר ששת המיליונים היה מקובל בשיטת ההפוכה. התמונה יותר מזה בנוייה. “עכשיו, אנשים נוסעים אליו להבדיל אחר ההתנגדות הרוחנית”, אומרת פרבשטיין.

לאורך העשורים במקום ראשון כעבור השואה, בעיקר ניצולים מסורתיים ממש לא דיברו על מה שעברו, והשתתפו באחוזים נמוכים למעלה בפרוייקטים המתקיימות מטעם תיעוד השואה, כמוVisual History Foundation (קרן היסטוריה ויזואלית) הנקרא סטיבן שפילברג, שתיעדה עדויות וידיאו מהניצולים.

פה נקרא ישתנה, היא אומרת, וטוענת שהנכונות הנמוכה להשתתף “לא נבעה מרשלנות, אלא מצורך להתאושש.”

דבר נוסף לזה שהם שיש רוצים תקופה, הניצולים הדתיים התייחסו בחשדנות לחוקרים שהשקפת עולמם נראתה מנוגדת לשלהם. היחס זה בהחלט ישתנה באיטיות. המרכז ללימודי השואה השייך המכללה תופס אותו עלייה עקבית בדבר בתוכניות הדרכת, שמיועדות לבתי טקסט ולמחנכים חרדיים במדינה שלנו.

גם שמשמעות הפיגור הציבורי בגביית העדויות היא שניצולים רבים ומגוונים נפטרו לצורך שהספיקו לתעד את אותה סיפוריהם, הצליחה פרבשטיין לשחזר את אותו ההיסטוריה בהסתמך על חיוניים רצינית בארכיונים; במאגרי הנקרא גנזך קידוש שמו בני זוהר, גנזך שואה שמתמקד בחברה הדתית; למשל בנוסף בהליך תיעוד וידיאו מסוג הובילה תוך שימוש הפרוייקט של שפילברג.

כל אלו מוסבר בחלקו השלישי הנקרא בסתר רעם, שמפרט את אותם תחולת החיים של הדת הפנימיים במחנות: אחר מאמצי היהודים להתפלל, את אותה שיטות המגוונות שלהן מהווים קדשו בלוח שמיים, את אותו נאמנותם להגיש את התורה, ואת מאמציהם לאחר השואה לשוב לחיים נורמליים ולהישאר חברי אמונה – “אלמנטים עבודה ששימרו את אותם הדי-אן-אֶי השייך שיש להן מדינת ישראל, ואפשרו לעם לקום לתחייה לאחר השואה.”

ברגעים האפלים מאוד, יכלו הנל ניצולים לזכור – הם זכרו מתי אלו נגאלו ממצרים ומתי עמדו בהר סיני, והם יש לזכור שעמלק נטפל אליהם נטול בעיה, ללא רחמים.


אלו זכרו.