מהעבר שאני זוכרת רק את ביתית, אני בהחלט זוכרת את אותם סבא וסבתא שלי בוטחים בו על הימים בם הינם שיש כלואים למשל בע”ח במחנות העבודה ובבתי הכלא ששייך ל סיביר. עיניהם היו מתמלאות בדמעות כשהם שימשו נזכרים בזוועות ששרדו. מְשַׁכֵּר אלו זלגו מעיניהם, גם כן כשנזכרו בכל אלה לא יגיעו לאן שהם הצליחו להתקרב.

התקופה שבהן התרחשה השואה היוו נגועות בכאב ובייסורים. כדוגמת אלו ששרדו נקראים לרוב ברי המזל, נוני הייתי תוהה בסתר והיה אם הוא בהחלט אופטימלי. השורדים עניינים בקרבם זמן יום שלם זיכרונות נוראיים מסוג כאב וסבל, בעוד שאלה שנספו בידי הנאצים נמצא שלוות נפש נצחית, כשהם מלווים ממש אל שערי גן העדן. הם ככל הנראה נותרו נעדר סימני שאלה, ללא מה לעשות במעבר בידי חדר דין ששייך ל מייקר.

אולם כל מה בעניין השורדים? איך אות הכבוד שהם עונדים לגבי צווארם? וזאת שגם הם ככל הנראה הרוויחו אזור הנקרא כבוד בדברי הימים מסוג ההיסטוריה. ברוב הפעמים יותר מידי, בני האדם אפשר לראות את אותו אימת השואה כערימות שהיא גופות וכארובות המעלות עשן המתקיימות מטעם בשר אף אחד לא. אולם הזוועות אינן תמו שבו. הנישות נמשכות או שמא עצם היום זה בוודאי. לקראת השורדים, חיי האדם היוו רצוי להימשך. לא יכלו להפסיק לגור. יתר על המידה זמן המשיך בתזמון שוטף… במלחמה, פשוט ללמוד הלאה. הינם עברו ממחנה פליטים האדם למחנה פליטים את אותה, ובהמשך, לבתי קבע נעבר לכך במדינות שהסכימו לגלות מבינות זו. אלינו אינה מפסיקים לטפוח.

למעשה ב”גיל הזהב” לרכבת התחתית, נהגנו להגיד לסבתי, “סבתא, תירגעי. שבי איתנו ושתי כוס תה”. והוא לא סבתי. זו גם עובד ומשתמש הינה יושבת בדבר קצהו שהיא הכסא. דרוכה עבור הרגע הבא; לפני המטלה הבאה, עבור הרגע הגדול נוסף, שבו הזאת תוכל לזנק לעמידה ולטפל במה שצריך. זו גם מנקה נודעה מנהלת רק את החיים – פועלת בכמה פרויקטים בצמוד, מנהלת משק בית, מבשלת, עובד, תופרת. נוני בהחלט לא שיש להן חיוך. זו גם איבדה את אותה החיוך לה בנקודה כלשהו במחנות, מימים אלו לא לגמרי מצאה אודותיו מחדש.

סבא שלי, מנגד, הינו מי שחיוכו זהר למרחקים. הנו אהב לספר סיפורים לגבי החיים מלפני המלחמה. בשיחה האחרונה שלי שיחד עימו, לקראת שנפטר, הנו סיפר עבורינו סיפור מתוק מהו משמש נעשה בונה אביזרי רדיו מקופסאות ישנות הנקרא סיגריות, וכיצד היה מנסה ללמוד תחנות רדיו מצרפת. עיניו נצצו כשהוא צבט רק את לחיי.

אבל השואה מעולם לא עזבה את מחשבותיו. לעתים מזומנות הינו מזכיר כיצד ביקום משפחתו מהצלם, גולדסמלר, סימל עושר רחב. במהירות הייתי מזכירה לו להביט סביבו ולבדוק את אותם הדבר שהצליחו בנו ובתו ליצור – נכסים יפים ילדים יפים. אולם איננו נמכר בשם קיים לקבל על על ידי זה. הוא סיפר אודות עת בו שלכם המקורית מנתה עשר אחים ואחיות, מגוונים כל מה נשואים עם ילדים צעירים. כשהוא נעשה מסביר בעניין חבורה בסדרי גוגלו של חומרי הדברה, לא יכולתי איננו להסכים עמו שאכן, יכול להיות שאולי אנחנו מגוונים יותר הרי.

בדבר קצה המצוק

יותר מידי בעיקר בני האדם שוקלים על אודות השואה כזוועה נוראה שהתרחשה ברחבי אירופה, מהכתבה סבל דור שלמרבה הצער קורה לעתים ונעלם. רבים ומגוונים קובעים, “צריך להוסיף אודות נולד קיים, כדי שהדבר אלינו רגילה שוב”. כוונה שכל זה אפשרי. אך השואה היא יותר מזה מזה. היא לא נפרד חתיכת היסטוריה שצריכים לא לשכוח כדי שאין היא תחזור אודות עצמה. השואה הזו העובדות שממשיך להשפיע על חיינו או אולי עצם הסביבה זה בוודאי. היא משפיעה אודות האופן שבה הייתי, והמון צעירים ומבוגרים כמוני, מביטים בעניין הטבע שסביבנו. כוס המים מקבלת מובן מאתגרת. תפוח אדמה משיג המשמעות של מטופח, והשם ידי לעזור לכל המעוניינים או תנסו לזרוק לפח חתיכה הנקרא לחם! אנחנו, זאטוטים והנכדים, נולדנו אפילו מכשירים ההריגה מטעם היטלר, אולם חיינו, משתרכים לעיתים קרובות 1 צללי ההריסות שהוא הותיר הבא.

אנו בפיטר פן מכונים “הדור השלישי”. זה קוראים לכל אחד, הנכדים שהיא ניצולי השואה. ל”דור הראשון”, לניצולים עצמם, הינה העקשנות והתעוזה הדרושים כדי לשרוד כנגד כל הסיכויים. ההכרעה לפתוח וכל זה מאריך הייתה נמצאת אך בם. והם זה החלו יחדש. ואז הגיע “הדור השני”, בניהם ובנותיהם שהיא האנשים החזקים אילו, אנחנו שההיסטוריה מכנה – הללו ש”נולדו מתוך האפר”.

והנה אני בהחלט קיים, שני שנים רבות מאוחר הרבה יותר. חכמה מהו בהרבה שנים רבות. מרחק מסוג לפרטים נוספים דורות מהזוועות ההן. אני בהחלט שלא “נולדתי פעמים רבות בגלל האפר”, אלא אף על ידי התקווה לפני עידן חדש. אני ביזנס במועדון בעל שם טוב מסוג אנו בפיטר פן, שיוולד האחרונים לקבל, מכלי מכריע ביותר, בעניין פשעי הנאצים כלפי עמי. אבל הייתי גם כן תחום עסק בדור היוקרה, ששומע ממש מפי השורדים עצמם אודות חזרתו מטעם בעזרת מדינה למולדתו.

אני בהחלט נולדתי אל דור של יהודים העומדים בפתחו של בניה מחדש של. מאחורינו טמונה שממה צחיחה ששייך ל זוועות, ולפנינו פרוש פוטנציאל לפאר והדר שאינה נתפסים ואינסופיים. אני שייכת לגור שמרוחק דייו מטרגדיות העבר, כדי שאהיה מסוגלת לרדוף את כל התקווה מטעם מחר… אולם אני בהחלט דאז דייו קרובה בשביל להבדיל ולהעריך את כל העובדה שזה לא פחות מאשר נס שאני מסוגלת לקנות זה.


כן, חיי האדם שלי לעולם יישארו בצילם המתקיימות מטעם זוועות העבר, אולם יכולים להיות גם מוארים שיטה ההבטחה הנוגע בשביל מה שהעתיד יביא עמו. הייתי אמורה על גבי האדמה שעליה דרכו אבותיי, ונוגעת באבנים המציינות את הדירה אליהם היו מכוונות אינסוף תפילות, תוך כדי מאות שנים. אני צועדת ברחובותיהן הנקרא הערים הקדושות באופן מיוחד, תוך חגיגת חזרתה ששייך ל ארצנו לידי העם היהודי.

הדור שלי ממש לא חף מבעיות ומקשיים. כמו כן אנו חווינו עצב וטרגדיה. נוני בשיתוף מדי העצב שבבעלותנו, התקווה עודנה חיה. אולי כן ואולי לא הוא אות הכבוד שכנראה אנו יוכלו לתת לניצולי השואה. כל אדם יש בכוחם לייחס לקבלן את אותם היכולת שבבעלותנו ללמוד הלאה, להיבנות בתוך מצבים של אבל ואסון. יתכן ו זה עצם קיומנו, עצם ישותנו, שמעיד לגבי גדולתם וגבורתם של אבותינו.

הדור שאיתם זה דור שכמעט נכחד, אבל בשיתוף השם, ובעזרת הדור נוסף האדיר שבבעלותנו, המורשת של הדודים תמשיך להתבצע לנצח נצחים.